פער הרסני

פרופ' רוברט רייך, "ואי-שוויון לכול". צילום באדיבות יס דוקו

"ואי-שוויון לכול", סרט תיעודי על נושא שבבסיסו הוא כלכלי, עלול היה בקלות לשקוע במצולות שיממון אקדמי (גם אם הוא ראוי וחשוב). אבל כשם שכוכב הסרט, פרופ' רוברט רייך האמריקני, מתגלה בשיעוריו (שחלקים מהם משובצים בסרט) כמרצה סוחף, מלהיב, משעשע ומחובר לכאן ועכשיו - בנוסף לבעל משנה סדורה ואיש מקצוע מרתק ומעניין, כך גם הסרט הזה, המציג את משנתו בנושא אי-שוויון ופערים כלכליים, ומשמעותם לגבי חברה ודמוקרטיה בכלל, מתגלה מהר מאוד כסרט שפורש את הנושא בצורה מאלפת, קצבית, נגישה, מאירת עיניים, משעשעת ולרגע לא מייגעת. אין פלא שהסרט זכה בפרס השופטים בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה.

זה מתחיל באיש עצמו, פרופ' רוברט רייך. איש נמוך קומה שלא מפסיק למנף את החיסרון הזה ליתרון, החל באינספור בדיחות על חשבון עצמו וכלה בקישורים לגמרי רציניים איך העובדה הזו השפיעה על תפיסת עולמו, כולל סיפור נוגע ללב שמגיע לקראת סופו של הסרט, ובו הוא מספר איך מי שהיה מגנו מפני בריונים בבית הספר (כן, בגלל קומתו), עונה ונרצח בעצמו בידי בריונים בדרום ארצות הברית בשנת 1964, בעת מסע לקידום שוויון זכויות, מה שגרם לרייך להישבע להגן תמיד על החלשים ולהשמיע את קולם.

והחלשים, מבחינה כלכלית, הם העניים. רייך אינו אידיאליסט חולמני וגם לא קומוניסט חבוי. הוא אפילו לא נגד קפיטליזם. הוא רק סבור שקפיטליזם טוב הוא דבר שונה לגמרי מקפיטליזם חזירי. והנה, בזריזות, מתברר שכל מה שהוא אומר על אמריקה נכון במידה לא מבוטלת עד רבה גם לגבינו.

הסרט, שעושה שימוש מעולה בגרפיקה מצוינת, עמוס בנתונים ובטבלאות שבאורח פלא לא מעיקים ומבלבלים, אלא באמת מבארים ומדהימים. מכל המדינות המפותחות, כך מתברר, בארצות הברית הפער בין עשירים לעניים הוא הגדול ביותר. אל תצקצקו, תראו אותנו: לפי דו"ח ה-OECD שפורסם בכלכליסט בשנה שעברה, ישראל היא בין המדינות המובילות בארגון בפער בין עניים לעשירים, והפער הזה אצלנו הוא כמו באמריקה: יחס של 1 ל-14 (!). טענתו המרכזית של רייך היא שחברה בריאה ודמוקרטיה איתנה ומתפקדת אינן יכולות לסבול אי-שוויון חסר פרופורציה וגבולות.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

לשם המחשה הוא מביא את הנתון לפיו ב-2012 החזיקו 400 איש בארצות הברית הון גדול יותר ממחצית האוכלוסייה שם ביחד (!), וזה מסוכן לדמוקרטיה ולחברה. ולראייה, הסכנה הנובעת מכך שאותם עשירים מעטים פונים למגזר הפיננסי, שמשקיע בספקולציות, מה שמערער את התשתית הכלכלית (ע"ע המפולות, של 1929 ו-2008 וההליכים שקדמו להם); מכך שבעלי אמצעים מנצלים לרעה את עושרם ומיליארדרים מממנים או קונים מועמדים בבחירות.

רייך מנתח את התהליכים שהתרחשו בחברה האמריקנית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות השבעים, בראשית שנות האלפיים; הוא מפריך מיתוסים, מסביר שינויים ומוכיח למה חשוב כל כך לחזק את מעמד הביניים (נשמע מוכר?), להשקיע בהשכלה (נשמע מוכר?) ולשים גבולות שפויים לאי-שוויון. הוא מדבר על סכנות של קיטוב פוליטי, שנאה, פיצול חברתי ואובדן אבן יסוד בדמוקרטיה - שוויון הזדמנויות, כולן סכנות שמקורן באי-שוויון כלכלי שנוסק לגבהים בלתי נסבלים.

רייך, שהיה שר העבודה בממשל קלינטון הראשון, מודה שבשעתו הממשל לא עשה מספיק. "האם אני כישלון מוחלט?", הוא שואל. "אני אומר את אותו הדבר כבר שלושים שנה, ודברים רק מחמירים". זה נכון, אבל מצד שני, הוא - ויש לקוות שאחרים כמוהו, גם אצלנו - לא מרים ידיים. "אני מלמד כי אני אופטימיסט חסר תקנה", הוא אומר, ושקופית הסיום של הסרט ממשיכה באותה רוח: "הסרט נגמר. העבודה מתחילה".

שורה תחתונה: חובה מהנה לראות.

"ואי-שוויון לכול", ערוץ יס דוקו בלויין, יום ג', 1.3, 22:00; שידור נוסף: מוצ"ש 5.4,21:30 באותו ערוץ (וזמין גם ב-VOD). בימוי: ג'ייקוב קורנבלות'; צילום: סווטלנה, ציטקו, דן קראוס; עריכה: קים רוברטס; בימוי גרפיקה: בריאן אוקס; הפקה: ג'ו חייקין, סבסטיאן דנגאן. אורך הסרט: שעה ו-22 דקות