פרופ' מיכאל דייויס: לא מפסיק לחקור

לדירתם היפה שבבית הדיור המוגן "אחוזת בית הכרם" בירושלים הצליחו פרופ' מיכאל דייויס ואשתו בטי לדחוס רק חלק קטן מחפציהם, ובעיקר את ספריהם הרבים. מכל השאר נאלצו להיפרד, אבל הם לא מתלוננים. ביתם החדש מכיל בין כתליו את כל מה שאדם יכול לבקש. ממגוון חוגים, בריכה, חדר כושר, ספרייה מרשימה וצוות עובדים שנכון למלא כל בקשה, ועד סופרמרקט ובית קפה השוכנים בסמוך. אפילו מוכר הפרחים מגיע עד לדלת החדר. "החיים פה קלים מדי", קובל דייויס, בהומור הבריטי הדקיק שלא הצליח לדכא בכל שנותיו בישראל, "אם כי, לצערי, זה לא מצבם של רבים מזקני ישראל". דייויס בן ה-86, מומחה לאפידמיולוגיה, הוא מהאנשים שלעולם לא מאבדים את החיוניות ואת הסקרנות. גם לאחר שפרש רשמית משלל העמדות והתפקידים שמילא, כמרצה וחוקר באוניברסיטה העברית ובבית החולים הדסה בתחום בריאות הציבור, כמנהל בית הספר לבריאות הציבור, כראש מכון המחקר ברוקדייל בתחום הגרונטולוגיה ועוד ועוד, הוא ממשיך לחקור ולכתוב. "אחת הדרכים לשמור על המוח", הוא אומר, "היא להפעיל אותו". וזה עובד. קורות חייו גדושות בתפקידים השונים שמילא לאורך השנים. כמי שעלה לכאן בראשית שנות המדינה הוא נקלע לריק בכל הקשור למערכת הבריאות והיה ממניחי היסודות שלה. בין לבין בילה תקופות ברחבי העולם וספג ידע וניסיון, שאותם יישם כאן. בשלב מסוים החל דייויס לעסוק בחקר הזקנה, תחום שבו הוא עוסק גם היום, כאשר בשנים האחרונות הוא יכול לחוש גם על בשרו במה מדובר. הוא נולד וגדל בבית יהודי ציוני במנצ'סטר, אנגליה. אביו היה בעל מפעל לנייר ושימש כסגן נשיא הפדרציה הציונית הבריטית. "השאלה לא הייתה האם אעלה לישראל", הוא אומר, "אלא מתי". והוא אכן עשה זאת, בשנת 1950, כבר נשוי לבטי ואב לבנו הבכור פרי, לא לפני שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת מנצ'סטר (שבה שימש כמרצה בתחילת המאה ה-20 חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל) והספיק לשרת בצבא הבריטי בגרמניה במלחמת העולם השנייה. המשפחה התיישבה בתל אביב ודייויס הצטרף לחיל המדע (חמ"ד), יחידה של משרד הביטחון שהורכבה מאנשי מדע והוקמה בתמיכת בן גוריון כדי להכריע את הסכסוך המזרח תיכוני באמצעות הגניוס היהודי, והניחה את היסודות לפיתוח הטכנולוגיה הצבאית. כאפידמיולוג הוא עסק בלוחמה במחלות המידבקות שהביאו עימם העולים שהחלו אז לזרום לישראל. "הגיעו לכאן מחלות כמו מלריה, קדחת הנילוס המערבי, טיפוס, בילהרציה, ואנחנו עסקנו בשאלה כיצד לאבחן אותן בשלב מוקדם ולמנוע את התפשטותן בארץ. משרד הבריאות היה אז בשלבי התארגנות ומשרד הביטחון לקח על עצמו את הנושא. היה פחד מהתפרצות של מגיפות גדולות, אבל הצלחנו להקטין ולמנוע את הפיזור של המחלות". ב-53' הוצע לו תפקיד של מרצה להיגיינה באוניברסיטה העברית, והוא עבר לירושלים עם אשתו ובנם, היום מומחה לתכנון ולאיכות הסביבה. הבן השני, יונתן, היום עורך דין המתמחה ברפואה ומשפט, כבר נולד בבירה. לאחר מכן נשלח דייויס לאוניברסיטת הרווארד ולאוניברסיטת לונדון כדי ללמוד, ללמד ולחקור, וכשחזר ארצה נרתם שוב למשימת מניעת מחלות מידבקות כחבר בכמה וכמה ועדות של משרד הבריאות. בין השנים 58' ו-60', שימש כאפידמיולוג הראשי של משרד הבריאות. "באותה תקופה פרצה המגיפה השנייה של הפוליו, או מה שנקרא אז 'שיתוק ילדים'. החלטנו לחסן את כל הילדים בגילי חצי שנה עד שנה וחצי בתרכיב החדש של יונה סאלק שטרם נבדק במצב של התפרצות. היעילות של התרכיב התבררה כעומדת רק על 65 אחוז, ולכן אחר כך הוספנו את התרכיב של סייבין, שסיפק הגנה של 100 אחוז, והפוליו נעלם מהארץ". גם כאפידמיולוג ראשי המשיך דייויס בלוחמה נגד המחלות המידבקות ש"עלו" ארצה. "פיתחנו שיטה לאבחון מוקדם של חלק מהמחלות האלה וחיסונים נגדן. אין ספק שהחיים אז היו מעניינים מאוד. הכול היה חדש וצריך היה למצוא פתרונות מיידיים לבעיות".


אחרי שלוש שנים כאפידמיולוג ראשי גויס דייויס על ידי משרד החוץ לנסוע לליבריה, אפריקה, כדי לשמש שם כמתאם שירותי הבריאות. "זה היה עבורי אתגר גדול. הכרתי מחלות טרופיות מהעבודה עם עולים בארץ, אבל מעולם לא עבדתי במדינה טרופית. ישראל הייתה באותה תקופה מאוד פעילה באפריקה ביוזמתה של גולדה מאיר, שרת החוץ דאז. את הבית של נשיא ליבריה, למשל, בנתה 'סולל בונה'. הייתה שם מעין קולוניה ישראלית. היה אפילו גן ילדים ישראלי". אחרי שנה במציאות החיים האפריקנית הלא פשוטה של שחיתות ונחשלות, הוא החליט שמשימה ניהולית בארץ זרה איננה יכולה להצליח והחליט שלא לחדש את החוזה. "באתי עם רצון טוב והרבה אידיאלים, אבל זה לא הלך. הם התנהלו בצורה מאוד לא יעילה והיה קשה לשנות את הדפוסים. אבל למדתי שם הרבה על החיים, על בריאות הציבור ועל היסודות של ארגון חברות ומדינות. זו הייתה תקופה מרתקת". הוא חזר ארצה לתפקידי ההוראה והמחקר במסגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בהדסה. עם השנים השתתף, בין השאר, בהכשרת מורים לרפואה מאפריקה שהגיעו להשתלמות בישראל, שימש כיועץ למשרד החוץ בנושא שיתוף פעולה בין מומחים מישראל וארצות אחרות, היה ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון (לשם כך העתיק את מגוריו למשך שנה לבאר שבע) וממארגני הוועד הבינלאומי הראשון לאפידמיולוגיה של הזקנה בארגון הבריאות העולמי. בין הישגיו הבולטים היה הקמת בית הספר לבריאות הציבור. לפני שהחל לעסוק בחקר הזקנה נדרש דייויס לקוטב השני של החיים, בעיות של הריון ולידה. "חקרנו את רעלת ההריון והשכיחות שלה בין העדות השונות. מיפינו את כל הנשים בהריון בירושלים המערבית, ומצאנו שאין הבדלים משמעותיים בין העדות, אבל שנשים מבוגרות יותר, שילדו ילד חמישי או שישי, היו חשופות יותר למחלה. הבדיקה שלנו התפתחה לסקר סב-לידתי מקיף בירושלים שבדק מומים מולדים, בריאות היילודים והתפתחותם. המעקב אחרי ילדים אלה ממשיך למעשה עד היום, 50 שנה לאחר תחילת הסקר". לנושא הזקנה הגיע כשהוזמן, כמומחה למינהל רפואי, להקים ולנהל את היחידה לחקר הזיקנה במכון ברוקדייל, השייך לג'וינט. אחר כך ניהל את המכון כולו, במקביל למשרת מרצה באוניברסיטה. "יצרתי קשרים עם ארגון הבריאות העולמי ועם מכוני מחקר בעולם", הוא מספר. "שמנו את מכון ברוקדייל על המפה". המחקר הראשון שערך עסק במצב הכלכלי, התעסוקתי והבריאותי בגיל השלישי, שכלל גם את בחינת אורח החיים בגילים האלה, היחסים בין העדות, אפשרויות הניוד, המצב החברתי ועוד. "זה היה הסקר המדעי הראשון בארץ שעסק באורח החיים בגיל השלישי". בהמשך יצא דייויס לפרישה מוקדמת מהאוניברסיטה ונסע עם משפחתו לוושינגטון די סי, שם המשיך ללמוד ולחקור את נושא הדמוגרפיה של ההזדקנות בעולם ואת הפתרונות לגידול בשיעור בני הגיל השלישי באוכלוסייה. "עד אז דיברו על האוכלוסייה המבוגרת רק בהקשר של מחלות. אנחנו התחלנו לדבר עליה גם מהכיוונים של תפקוד ואיכות חיים". גם היום הוא ממשיך להיות פעיל בנושא המחקר ומשמש כחבר המועצה הגריאטרית שליד משרד הבריאות. "אני ממשיך לקרוא ולכתוב, וכיום אני עובד על נושאי בריאות הציבור ומתמקד בין היתר בנושא של עצמאות ותפקוד בבני הגיל השלישי וכיצד ניתן למדוד אותם. בין השאר אני מנסה לברר האם בריאות היא רק היעדר של מחלות או שיש מעבר לזה, ואולי השאלה היא איך מגדירים בריאות בזקנה ואיך מודדים אותה". דייויס עצמו, כך ניתן להתרשם, הוא דוגמה לאדם שהגיל לא האט את החיוניות, החדות המחשבתית וקצב הפעילות שלו. מדי בוקר הוא יורד לשחייה בבריכה של בית הדיור המוגן הירושלמי. לאחר מכן הוא ממשיך לאימון בחדר הכושר, מבלה עם שני בניו ועם חמשת נכדיו, מטפח עם אשתו בטי עציציה פורחת במרפסת וכמובן - ממשיך במחקריו ובפעילותו האקדמית. "אקדמאים לעולם לא מפסיקים לעבוד", הוא אומר. "הפרישה אצלנו היא רק פורמלית".
עוד על עשייה ויצירה בגיל מבוגר:

מוטק'ה בלום: התחדשות בלתי פוסקת

יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

חיים אלכסנדר: 95 שנות מוזיקה

רות מילרד: אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב

נירה אלטלף: מפעל חיים של אישה אחת