פרשת השבוע - דברים

בס"ד
הספר האחרון
השבת אנו מתחילים לקרוא את הספר החמישי שבחמישה חומשי תורה, ספר דברים. ספר זה מספר לנו על שלושה נאומים גדולים של משה רבנו לפני מותו, ועל כן הוא נקרא "דברים" - על דבריו של משה בפני עם ישראל. מעניין לראות כי דווקא משה, שהיה מנהיג כבד פה, נותן בספר זה נאומים חוצבי להבות בפני כל עם ישראל. משה מתגלה לפתע בספר דברים כאיש דברים. בפרשת דברים, הפרשה הראשונה של הספר שאותה נקרא השבת, מתאר משה כמה התרחשויות חשובות שאירעו לעם ישראל במדבר.
הוועדה למינוי שופטים
בתחילה היה משה רבנו השופט היחיד, וכל העניינים השיפוטיים, הן דברים קטנים והן דברים גדולים, הגיעו לטיפולו. מובן שמשה קרס תחת העול הגדול הזה, כי הרי אין זה הגיוני ששופט אחד יהיה אחראי לעם שלם. ואכן, בעצתו של יתרו (חותנו של משה), בנה משה מערכת משפטית ענפה ששפטה על פי חוקי התורה וכללה מדרגים שונים של שופטים: שופט לאלף איש ומתחתיו שופט למאה איש ומתחתיו שופט לחמישים אנשים ושופטים לעשרה, כהקבלה לימינו ניתן לומר: בית משפט שלום, בית משפט מחוזי ובית משפט עליון. המלבי"ם, אחד הפרשנים המפורסמים מהמאה ה-18, מציין: "שמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים". רואים כי בחירת השופטים לא נעשתה על ידי העם, כיוון שאם ייבחרו בדרך זו, יש חשש שיהיו משוחדים ואפשר שיחניפו למי שבחרו בהם. על כן נאמר "ושמת עליהם" - ראוי שיתמנו הדיינים על ידי משה, ולא ייבחרו על ידי העם.
מלחמות ישראל
בהמשך הפרשה מזכיר משה את משלחת השלום שיצאה למלך סיחון, אשר שלט בעבר הירדן המזרחי, אך המלך החליט להתעלם ממשלחת זו ויצא למלחמה נגד ישראל. במלחמה זו כבש עם ישראל את ארץ סיחון. בנוסף מזכיר משה את המלחמה נגד עוג מלך הבשן אשר שלט באזור רמת הגולן של ימינו, ואף אותו ניצח עם ישראל. בעקבות כך מציין משה את חלוקת הנחלות של ארץ סיחון וארץ הבשן לשבט ראובן, שבט גד וחצי שבט המנשה.
בין המצרים ו-ט' באב
עניין נוסף שעליו חוזר משה בפרשה, הוא "חטא המרגלים": משה מזכיר לבני ישראל את הסיפור שאירע 40 שנה קודם לכן, שבו חטאו הוריהם בחוסר אמון בה', גילו חוסר אמונה וחוסר רצון לעלות ולרשת את הארץ ולהתמודד עם הקשיים בה, ובחרו להקשיב למרגלים שדיברו רעה על ארץ ישראל. בעקבות כך התעכב עם ישראל במדבר 40 שנה עד אשר מת כל הדור ההוא, מבני 20 שנה ומעלה. במדרש חז"ל מסופר שאותו הלילה של "חטא המרגלים", שבו בכה עם ישראל בכייה מרה ורבה, היה ליל ט' באב. אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות". ואכן, על פי המסורת היהודית, שני בתי המקדש נחרבו בט' באב. סיפור זה מתקשר לימים הקשים שבהם אנו נמצאים היום - ימי "בין המצרים". ימים אלו הינם הימים שבין י"ז בתמוז - היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב - היום שבו נכבשה ירושלים ונחרב המקדש. על פי המסורת נוהגים לקיים בימי "בין המצרים" מנהגי אבלות: לא מקיימים חתונות, לא עורכים סעודות שמחה, לא לובשים בגדים חדשים, לא מסתפרים ולא מתגלחים. שיאם של ימי "בין המצרים" הם תשעת הימים האחרונים - מראש חודש אב עד תשעה באב, שבו צמים מערב עד ערב.
תחילת הגאולה
עם ישראל שוקע בימי בין המצרים באבל ובעצבות ומצהיר כי כשם שאנו יודעים להתאבל על חורבן ועל ימי התפארת שחלפו, כן יודעים אנו להאמין ולקוות כי תקוימנה ההבטחות אשר הבטיחה לנו התורה והבטיחו לנו הנביאים, כי ימי הזוהר ישובו.