פרשת השבוע - כי תשא

בס"ד
מחצית השקל
בתחילת הפרשה מצטווה משה לאסוף תרומה בסך מחצית השקל מכל אחד מבני ישראל לצורך הקמת המשכן. מטרת תרומה זו לשתף את עם ישראל בעשיית המשכן, והדברים אף עמוקים יותר - השותפות של עם ישראל היא היסוד והרעיון שמאחורי בניית המשכן, שהרי מטרת המשכן היא להוות מקום אשר יקשר בין העם לבין ה', ומקום שכזה חייב להיות בנוי בשיתוף העם, שהרי ידוע שנתינה היא הדרך הטובה ביותר ליצור חיבור בין איש לרעהו וכן בין אדם למקום. למחצית השקל יש רעיון נוסף. התורה אוסרת עלינו לספור את עם ישראל באופן הרגיל שבו אנו סופרים חפצים, וזאת כיוון שספירה גורמת ל"עין הרע". יש לספור בצורה אחרת, מקורית, וכך ציווה ה' את משה - לקחת מחצית השקל מכל אחד מבני ישראל כתרומה למשכן, לספור את התרומה וכך לדעת את מניין העם.
כבוד השבת
בסיום הציוויים על בניית המשכן מובאת אזהרה על שמירת השבת. השבת נזכרת לראשונה כיום מיוחד כבר בתחילת ספר בראשית. ביום זה נגמרה בריאת העולם וה' שבת מכל מלאכתו. לאורך ההיסטוריה היהודית כולה מהווה השבת מרכיב חשוב ביהדות. הכרזת השבת כיום מנוחה מחייב מופיעה בתורה במצווה הרביעית בעשרת הדיברות. בציוויים השונים על השבת מוצעים שני נימוקים עיקריים לציונו של היום: הראשון - אמונה בבריאה: הטמעת האמונה שה' ברא את העולם. כיוון שעל פי התורה העולם נוצר בשישה ימים וה' נח ביום השביעי, נצטווה גם עם ישראל לעשות כן. והטעם השני - טעם סוציאלי: מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל מי שתחת חסותם. יום השבת הוא אמנם בראש ובראשונה יום של שביתה ממלאכה (ומכאן שמו), אולם השבת היהודית אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה. עוד מתקופת חז"ל השבת היא יום של קדושה, לימוד תורה והתרוממות הנפש. השבת מעוגנת כיום מנוחה גם בחוקי מדינת ישראל, ועל כך כתבה שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר באחת מפסיקותיה בנושא זה: "קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי."
חטא העגל
עיקרה של הפרשה מדבר על חטא העגל, החטא החמור ביותר אשר אירע בהיסטוריה של עם ישראל. כאשר משה רבנו עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית אשר מראים יותר מכל על הקשר והברית שבין עם ישראל לה', דווקא אז, בשיא הקדושה, עם-ישראל מתרחק מה' ועושה לו עגל מזהב. התורה מספרת כי בני ישראל טעו בחישוב 40 הימים שבהם היה אמור משה להיות בהר סיני וחשבו כי עברו כבר ימים אלה וכי משה מת, שהרי לא אכל ולא שתה 40 יום ו-40 לילה. על כן קמו 3,000 אנשים מתוך בני ישראל והכינו עגל מזהב וקבעו כי הוא האלוהים. כאשר אירע המעשה הנורא הורה ה' למשה: "לך רד כי שיחת עמך", כאשר ירד משה מההר עם לוחות הברית וראה את הנעשה, השליך את לוחות הברית ארצה ושברם לעיני כל ישראל. תחושה קשה מאוד אחזה אז בכל העם. משה הרס את העגל ושלח את בני שבט לוי, שאף אחד מהם לא עבד לעגל, להרוג את 3,000 האנשים אשר עבדו לו. ה' כעס עד מאוד על כל העם ואף רצה להשמידו לחלוטין. משה רבנו התפלל על עם ישראל ודרש מה' לא להרוג את כל העם ולסלוח על חטא חמור זה, וכך היה. במהלך הדורות קמו אנשים רבים מאומות העולם אשר גינו ואף לגלגו על עם ישראל בעקבות מעשה העגל. בספר הכוזרי, כאשר שואל מלך כוזר את החכם היהודי מה יש לו לומר על חטא העגל, מספר רבי יהודה הלוי כי דווקא חטא העגל מורה יותר מכול על אמיתותה של התורה, שהרי איזה עם נוסף בהיסטוריה היה מספר לדורות על חטא כה גדול ונורא שכזה?! רק עם שמספר גם את כישלונותיו ניתן לומר כי כל דבריו הם אמת לאמיתה, גם ההצלחות וגם הכישלונות. בנוסף מסביר החכם היהודי שמכל העם הרב אשר היה במדבר באותה תקופה רק 3,000 איש חטאו ממש בחטא העגל, ואילו ה' רצה להרוג את כל העם כיוון שהוא לא מנע את החטא, ה' הראה לעם ישראל מהי כוחה של הערבות ההדדית. על פי האמונה היהודית, כל צרה שבאה לעם-ישראל בכל הדורות ואף בימינו הינה חלק מהעונש של חטא העגל. בסיום הפרשה מסופר על מחילתו של ה' לעם-ישראל ועל עלייתו הנוספת של משה להרסיני לקבלת לוחות ברית אחרים, הלוחות השניים.