פרשת השבוע ? מטות-מסעי

בס"ד
המשימה האחרונה
בואו נתאר לעצמנו שאומרים לנו שאנו הולכים למות, אלא שיש לנו עוד משימה אחת אחרונה לסיים, משימה חשובה עד מאוד, ואחריה נעזוב את העולם - האם מישהו מאיתנו היה מזדרז לבצע את המשימה? או שהיינו מנסים להרוויח כמה שיותר שעות ודקות בעולם שלנו? אני משער שרובנו המכריע, אם לא כולנו, היינו מעדיפים להרוויח עוד קצת זמן. לא כך משה רבנו. בפרשת מטות ה' מצווה עליו לבצע את המשימה האחרונה - לצאת להילחם נגד אנשי ארץ מדין, על שגרמו לעם ישראל לחטוא. משה לא מתעצל אפילו לרגע, ועל אף שהבין שאחרי משימה זו הוא הולך למות, הוא מבצע אותה בזריזות כיוון שהוא מבין שהמשימה חשובה מאוד והיא המעכבת את כניסת עם ישראל לארץ המובטחת.
משה מנקה את השולחן
ישנו עניין נוסף בפרשה זו שעלינו ללמוד ממנהיגותו של משה רבנו - כאשר אנו מסיימים תפקיד, אנו נוטים להשאיר בעיות פתוחות ולהעביר את השרביט לבאים אחרינו עם דברים לא סגורים. משה, לעומת זאת, אחרי המשימה האחרונה שלו, שהייתה להילחם באנשי ארץ מדין, מבצע עוד כמה סגירות אחרונות, על אף שלא היה מחויב בהן: כאשר באים אליו בני שניים וחצי שבטים - בני שבט ראובן, בני שבט גד ובני מחצית משבט מנשה ומבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי (חבל ארץ ממלכת ירדן של ימינו), ולא להיכנס עם בני ישראל לארץ ישראל המערבית, משה יכול היה לומר להם בפשטות: "אין זאת משימתי, אני לא מכניס אתכם לארץ ישראל, אלא יהושע בן נון, לכו דברו איתו". אך הוא לא עושה כך, אלא להיפך ? הוא מחליט לקחת אחריות על הסוגיה הזו ולא להשאיר אותה ליהושע בן נון. משה בתחילה הוא משווה את מעשיהם של שבטים אלה למעשיהם של המרגלים, אשר דיברו רעה על ארץ ישראל, אך אחרי דין ודברים הוא מחליט לאשר את בקשתם החריגה להישאר בעבר הירדן המזרחי, וזאת בתנאי שייצאו עם עם ישראל למלחמה על כיבוש ארץ ישראל אשר בעבר הירדן המערבי, ורק אחרי השלמת כיבוש הארץ יוכלו לחזור לנחלתם ולשבת שם לבטח.
כל ישראל ערבים זה לזה
מהחלטתו זו של משה אנו למדים מהי גדולתה של ערבות הדדית, לפי המשפט הידוע "כל ישראל ערבים זה לזה": על כל אחד לקדם ולעזור לכל אחד בכל מקום שבו הוא יכול. המלחמות שבדרך לשלווה] פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה העוסקת בסיפור מסע בני ישראל במדבר סיני, לפיכך היא מכילה סיכום של המסע והכנות אחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפתיחת הפרשה מונה התורה את כל המסעות שעבר עם ישראל ביציאתו ממצרים ועד מקום הנקרא "ערבות מואב", שבו עם ישראל נמצא כעת, ערב כניסתו לארץ ישראל. אחר כך שוב חוזרת התורה ומצווה את עם ישראל בישיבה בארץ ישראל. ניתן ללמוד מכך שתמיד לפני שעם ישראל חוזר לארץ ישראל ישנם מסעות לא פשוטים, בין אם אלה מסעות פיזיים בגלויות השונות ובין אם אלה מסעות של טרדה מאויבינו השונים בסביבתנו. גם אחרי שעם ישראל כבר נכנס פיזית לארץ ישראל עם יהושע בן נון בספר "יהושע" - גם אז יש עוד שנים רבות של מלחמה, עד אשר יישב לבטח בארצו.
עיר מקלט
בפרשה מצווה ה' את משה להקצות שש ערי מקלט בארץ ישראל. ערי המקלט הן מקום מושבם של הכוהנים ושל הלויים והן היו קולטות את הרוצחים באופן הבא: אדם אשר רצח בשוגג או במזיד היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט. מטרת הבריחה הייתה למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, הוא היה פטור מעונש. כאשר הרוצח היה מגיע אל העיר, היו זקני העיר חוקרים את אופי הרצח. אם הרצח נעשה במזיד, היו הזקנים מוסרים את הרוצח לידי בית דין על מנת לדון אותו ולהענישו כראוי. לעומת זאת, אם הרצח היה בשוגג, היה על הרוצח להתיישב בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול באותה תקופה, ואסור היה לאף אדם להרוג אותו. לאחר שמת הכהן הגדול בירושלים, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכוהנים הגדולים היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם. אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר היה להרוג אותו ללא משפט. העונש של שהייה בעיר המקלט נקראת "גלות".
בנות צלופחד
בעת הדיונים על חלוקת הארץ לנחלות הגיעו חמש נשים (בנותיו של אדם שנפטר אשר שמו היה צלופחד), אל משה רבנו בטענה מעניינת ביותר. לדבריהן, עליהן לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל, אף על פי שעל פי החוק המקראי על הבן לרשת את אביו. מכיוון שאביהן מת ללא בנים, הן טענו, על הבנות לקבל את חלקן בירושה. הן נימקו את דבריהן בטענה שאביהן מת בחטא פרטי שלו, ומשום כך אין לשלול את זכויות בנותיו. משה פנה בעניין זה אל ה' שהורה לו לקבל את טענת בנות צלופחד ולהעניק להן חלק בארץ, דבר שיצר תקדים הלכתי לפיו בנות יורשות את אביהן במקרה שנפטר ואין לו בנים. אך בזה לא תם הסיפור: ממש לפני חלוקת הארץ חלה התפתחות בעניינן של בנות צלופחד - בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה שנוצרה עם החוק החדש, כי הרי הזהות השבטית נקבעת על פי שייכותו השבטית של האב. אם כך, כאשר יינשאו בנות צלופחד לאנשים משבט אחר, בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, שלא יהיו משבט מנשה וכך תיגרע נחלתו של שבט מנשה. גם הפעם קיבל ה' את הטענה, וההסדר שנמצא לבסוף הוא שבנות צלופחד יחויבו להינשא רק לאנשים משבט מנשה, ובכך ילדיהן שיירשו אותן ישאירו את הנחלה בתוך שבט מנשה.