פרשת השבוע - נשא

בס"ד
הנאות העולם
פרשת השבוע מספרת על דיניו של הנזיר: נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו סייגים הקשורים בתענוגות החיים. הוא מחויב להימנע מצריכת כל מוצר הקשור ביין, כגון ענבים, צימוקים וכדומה, להימנע מכל מגע עם מתים והוא מנוע מלהסתפר או מלגלח את שיערו. ההתחייבות היא לתקופת זמן שהנזיר מצהיר עליה מראש. תקופת המינימום לנזירות היא חודש, והמקסימום - לכל חייו. בתום תקופת הזמן האמורה, על הנזיר לגלח את כל שיער ראשו ולהביא קורבן לה'. מעניין לציין שהנזיר מחויב להביא קורבן בתום ימי נזירותו כאדם שחטא, וזאת כיוון שביהדות הנזירות הינה חטא, ואסור לאדם להתנזר מענייני העולם הזה ולהתנתק מהחומר ולעסוק אך ורק ברוח. מצד אחד על האדם להודות לה' על כל הטוב שנתן לו בעולם, לאכול ולשתות וליהנות מהעולם הזה במידה המותרת מהתורה ולא לברוח מהמציאות, ומצד שני עליו להגביל את ההנאה לצורכו ולא מעבר לכך, כדי שלא ייפול לחומריות יותר מדי ואז לא יוכל לעסוק בדברים שבקדושה כמו תפילה, לימוד תורה וכדומה.
ברכת כוהנים
בפרשת השבוע מופיעים שלושה פסוקי ברכה אשר מלווים את עם ישראל מאז ראשיתו: "י?ב?ר?כ?ך? ה' ו?י?ש??מ?ר?ך?: י?א?ר ה' פ??נ?יו א?ל?יך? ו?יח?נ??ך??: י?ש???א ה' פ??נ?יו א?ל?יך? ו?י?ש??ם ל?ך? ש??לו?ם:" ברכות אלה הן ברכת כוהנים אשר צוו הכוהנים על ידי ה' לברך בהם את עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים היו הכוהנים מברכים את ברכת הכוהנים לאחר סיום עבודת הקורבנות כדי להראות שאחרי שקיימנו את מצוות ה' אנו ראויים לקבל את ברכתו. משחרב בית המקדש קבעו חכמים שברכת כוהנים תיאמר בעת התפילה, משום שהתפילה היא במקום הקורבנות, ויש דמיון בין הקורבנות לתפילה, כיוון שבשניהם באה לידי ביטוי ההשתוקקות לקרבת ה'. לכן לאחר תפילת שמונה עשרה אנו זכאים להתברך בברכת כוהנים. פסוקי ברכת כוהנים משמשים לברכה אצל יהודים גם בהזדמנויות אחרות, למשל בפדיון הבן.
חג השבועות
השבוע חל חג השבועות, חג מתן תורה. בשונה משאר חגי ישראל, התורה לא מזכירה מהו התאריך בו יחול חג השבועות, אלא רק מציינת שהוא יחול ביום החמישים לספירת העומר אשר מתחיל בצאת היום הראשון של חג הפסח. בצורה זו רוצה התורה להדגיש לנו שחג מתן תורה אינו חג בפני עצמו, אלא מחובר ומקושר לחג השבועות. וכך ישנה תלות גמורה בין חג הפסח לחג השבועות, אשר באה לידי ביטוי בספירת העומר. טבעו של עולם הוא שכאשר אנו מחכים ומצפים לדבר כלשהו, אנו סופרים לאחור בכדי לבדוק בכל יום כמה ימים עוד נותרו. אם כן, מדוע בספירת העומר אנו מחויבים לספור קדימה, לחשב את הימים שעברו ולא את הימים שנותרו? מסבירים חכמינו שימים אלו שבין פסח לשבועות יש להם מעלה מיוחדת: בחג הפסח יצאנו מעבדות לחרות. חרות זו הייתה גופנית-פיזית - לא עוד עבדים במצרים, אלא עם חופשי, אדון לעצמו. ואילו בחג השבועות, שבו קיבלנו את התורה, יצאנו לחרות נפשית - לא עוד עובדי אלילים ופסלים, אלא עובדי ה'. תהליך מורכב זה של יציאה מעבדות לחרות, הן בגוף והן בנפש, לוקח זמן רב. אנו רואים בדור שלנו אנשים רבים המספרים על הקושי הרב, הנפשי והפסיכולוגי, לצאת מהמחנות ומהגטאות אל החרות. כל יום שעובר הוא משמעותי ביותר בתהליך זה, ובכל יום ויום עלינו לציין את הדרך שעשינו עד הנה. ולכן עלינו לספור קדימה ולא אחורה כיוון שאנו צריכים לציין את ההתקדמות שבכל יום ויום ולא רק את המטרה.