פרשת השבוע - עקב

בס"ד בריאות נצחית, שפע ברכות, ילדים אינספור, עושר כלכלי, מעצמת-על, פחד של כל העמים מפנינו... נשמע כחלום? לא לפי פרשת השבוע, פרשת עקב.
עקב תשמעון
פרשת עקב נפתחת בהבטחות מדהימות לעם ישראל: על בריאות, שלום, עושר ואושר, חלומו של כל אדם ושל כל עם. אלא שנלווה לזה תנאי בתחילת הדברים: "עקב תשמעון" - כל זאת יקרה אם אכן נשמע ונקיים את הדברים אשר מצווה אותנו הקב"ה. המפרשים אומרים כי העניין המרכזי בפרשה זו אינו להשמיע לנו לעשות את המצוות הגדולות והמכריעות, אלא דווקא את המצוות הקטנות, שאנשים בדרך כלל לא מייחסים להן חשיבות, אך דווקא קיום מצוות אלה יביא לנו את הדברים הגדולים המוזכרים לעיל. בנוסף, ישנה הבטחה שכאשר נרחיק את העמים האויבים היושבים בארץ ישראל מהארץ, לא ייעשה הדבר בבת אחת, אלא לאט לאט, וזאת בכדי שלא תרבה בארץ חיית השדה, דבר שקורה כאשר יש שממה בארץ ואין בני אדם. לכן אומרת התורה שכיבוש הארץ ייעשה בשלבים, כאשר בכל פעם ייכבש שטח אחר על ידי עם ישראל ועליו הוא יתיישב, עד שלבסוף יישב בכל חלקי הארץ. מכאן שישנה תוכנית מסודרת גם לקצב שבו הארץ תיכבש על ידי עם ישראל.
ארץ חיטה ושעורה
בהמשך הפרשה מרחיב משה את הדיבור על התקופה שבה עם ישראל שהה במדבר. בתקופה זו העם היה תחת השגחה רוחנית לחלוטין, האוכל לא היה אוכל טבעי, אלא אוכל רוחני שירד מהשמים - מן, הבגדים של בני ישראל לא בלו עליהם, ואף הבגדים שהילדים הקטנים לבשו גדלו איתם כמידתם ואף לא היו להם בצקות ופצעים מההליכה. למעשה, היה זה מסע רוחני של ארבעים שנה. אך בעולם שלנו אין זה מצב אידיאלי, כי אנו לא רוצים לחיות בתוך חלום רוחני, אלא להגיע לארץ ישראל, לעבוד את האדמה ולאכול לחם מהארץ, ולא מהשמים. בהקשר הזה מזכיר משה את הפסוק שהפך ברבות הימים לסמלה של ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש".
כוחי ועוצם ידי
עוד בפרשה, משה מתרה בבני ישראל פן ישכחו את ה' ויאמרו שכל אשר מה שהצליחו, הפריחו, וניצחו, היה בזכותם בלבד - "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולא יזכרו כי ה' "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אנו מכירים סביבנו רבים אשר מתרברבים במעשיהם ובהצלחותיהם, והתורה מלמדת אותנו שזהו חטא חמור ביותר - חטא הגאווה. לכן כל אדם בכל אשר הוא עוסק, צריך לדעת שאין זה כוחו הפרטי, אלא ה' נותן לו כוח לעשות כל דבר, החל מהשכמתו בבוקר ולאורך כל היום. ודאי שמותר לאדם לספר על עיסוקו ועל הצלחותיו לאחרים, אך עליו לדעת כיצד לספר זאת - בענווה ובצניעות .
ייחודה של ארץ ישראל
בסוף הפרשה מדגיש משה הבדל משמעותי בין ארץ ישראל לארץ מצרים: ההשקיה בארץ מצרים היא על ידי מי הנילוס, ואילו ההשקיה בארץ ישראל היא מגשמי השמים. אם כן, איזו ברכה יש פה לארץ ישראל? להיפך, עדיף להיות במקום שבו יש כל הזמן מים ואוכל בשדות בשפע. דוגמה נוספת לכך אנו מוצאים בחטא המפורסם של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת. על חטא זה נענשו שלושה נבראים: אדם, חוה והנחש. עונשו של הנחש הינו התמוה ביותר: "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". האם אכילת עפר היא עונש? הרי זו ברכה גדולה, שבכל מקום שבו הוא הולך, יש לו אוכל ואין לו מחסור לעולם. אלא שהתורה מלמדת אותנו יסוד חשוב מאוד הן ביחסים בין האדם לה' והן ביחסים בין האדם לחברו: כדי ליצור קשר בין אנשים, חייבת להיות נתינה. כאשר יש נתינה נוצר קשר, קשר של אהבה, אחווה ושלום. אך כאשר אין האדם זקוק לכלום והכול נמצא תחת ידו, אין הוא יוצר קשר אמיתי עם זולתו. כך גם בין האדם לה' - ישנו רצון תמידי של האדם ושל כל הברואים ליצור קשר עם ה', קשר שנעשה על ידי תפילה ובקשה. כאשר יש לאדם אוכל ומים בשפע, אין הוא יוצר את הקשר הזה, אך לעומת זאת, כאשר האדם זקוק לאוכל ולמים, הוא מתפלל אל ה' ואז נוצר קשר תמידי בינו לבין בוראו. זהו גם עונשו של הנחש - בכך שיש לו אוכל בכל מקום, הוא איבד לחלוטין את הקשר עם ה', ובעצם יש לומר כי ה' זרק אותו ואינו מעוניין לשמוע את תפילותיו לעולם, עד סוף הדורות. מכאן אנו מבינים את מעלתה של ארץ ישראל: כיוון שהמים בארץ מגיעים בזכות תפילות העם לגשמים, ולא על ידי מים הקיימים תמיד, כמו במצרים, העם בארץ מחויב להיות בקשר תמידי בין ה'.