פרשת השבוע - שופטים

בס"ד
ועדה למינוי שופטים
פרשת שופטים נפתחת בציווי על מינוי שופטים ושוטרים. תפקיד השופטים על פי התורה, כבכל משטר תקין, להיות הזרוע השופטת על פי חוקי התורה, ואילו תפקיד השוטרים - להיות הזרוע המבצעת. בתורה ההבחנה בין הרשויות ברורה ביותר, ומתוך כך אין סיבה שייווצרו חיכוכים כלשהם ביניהן. כאשר התורה מצווה אותנו למנות שופטים, ישנה הדגשה מיוחדת: "ושפטו את העם משפט צדק". על השופטים בעם להיות אנשי אמת, אנשי צדק, נקיים מכל רבב, אשר לא מטים משפט ולא מכירים פנים ולא לוקחים שוחד "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
הון ושלטון
בהמשך הפרשה ישנו ציווי על המלכת מלך כאשר עם ישראל ייכנס לארץ ישראל. מדהים לראות כי כאשר התורה דנה בסוגיה זו, אין היא פותחת בזכויותיו של המלך, בסמכויותיו, בחוק הפנסיה שלו וכדומה, אלא להיפך: התורה פותחת בחובותיו של המלך - "לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו כסף וזהב". על המלך להיות "מקרב אחיך", אחד מהעם, אדם שמבין לנפשו של העם, אדם המעורה בחברה הישראלית, שבניו ומשפחתו חיים את ההוויה הישראלית, שמחים בשמחת העם ועצובים בעיצבונו. כמו כן המלך מצווה, בעת כניסתו לתפקיד, לכתוב לו ספר תורה קטן אשר יהיה מונח על זרועו, ולכל מקום אשר ילך ספר התורה ילך עימו. זאת כדי שיזכור בכל עת מהיכן הוא שואב את כוח שלטונו: לא מתוך עוצמה אישית שלו, יכולת שרידות פוליטית ומרפקים חזקים, אלא מכוח ה' אשר ברצונו מושיבו על כעסא המלוכה, וברצונו מורידו משם כהרף עין.
שותפות עסקית בבית המקדש
שבט לוי הינו השבט היחיד אשר לא השתתף בחטא העגל לפני קבלת התורה במעמד הר סיני. בעקבות כך נבחר שבט לוי לעבוד את עבודת הקודש בבית המקדש הכוללת את אחזקת הבית, שירה במועדים, הקרבת קורבנות על ידי הכוהנים, שאף הם בני שבט לוי, ועוד. כיוון ששבט לוי עובד את עבודת הקודש, אין לו חלק ונחלה בארץ ישראל ככל שאר שבטי ישראל. אם כן, כיצד שבט זה יוכל להתקיים ? אלא שהתורה מצווה אותנו לתת ללוויים את ראשית היבול שלנו ואת ביכורי הצאן, ומכאן שבאמצעות מצווה זו כל עם ישראל שותף לעבודת בית המקדש.
מי לוקח אחריות?
הדבר שהאדם היה רוצה לדעת יותר מכל דבר אחר בעולם הוא מה יהיה עתידו. בעבר היו אנשים בעלי כוחות מיוחדים אשר יכלו לבצע דברים שכאלו: מגיד עתידות, מעלה באוב אנשים מן המתים, מעונן אשר יודע מתי הוא הזמן שעדיף לעשות דברים מסוימים וכדומה. התורה בפרשתנו אוסרת לחלוטין ללכת לאנשים אשר תפקידם לנבא את העתיד. התורה מלמדת אותנו כי אנו, ורק אנו, אחראים לגורלנו - אל לנו להיתפס אל אמונות טפלות ואל סגולות למיניהן, אלא עלינו לפעול בעצמנו, לקחת אחריות על החיים שלנו, ולא לזרוק את האחריות על מישהו אחר שהוא יחליט בשבילנו. אמנם דבר זה יוצר כביכול חיים יותר קשים, אך אלו הם חיים יותר אמיתיים, חיים של בחירה חופשית, שבהם האדם מחליט מה לעשות מתוך בחירה חופשית שלו ולא כי מישהו אמר לו שכך עליו לנהוג.
מוסר המלחמה היהודי
בסיום הפרשה מפרטת לנו את התורה מהי דרך המלחמה המוסרית האמיתית. כאשר עם ישראל נמצא במתיחות עם האויב, מצווה לקרוא לשלום. אך אם האויב עונה בשלילה ומסרב לסיים את הסכסוך בדברי שלום, עלינו להילחם בו בחירוף נפש עד אשר ייכנע. כאשר יוצאים למלחמה, התורה מצווה אותנו לא לפחד, אף אם רואים אנו מולנו סוס ורכב ואויב רב, וזאת כיוון ש"ה' אלוקיך עימך" והוא העושה לך את המלחמה. מובן שאין זה פוטר אותנו מהשתתפות במלחמה, אך ישנה חובה לדעת כי אין אנו לבד מול האויב. בכדי להחדיר זאת בלב העם, כהן עובר בין החיילים ומחזק את רוחם. ואף ישנה חובה להוציא מבין שורות הלוחמים את אלה שמפחדים, כדי שלא יגרמו לחבריהם לפחד ולא לסמוך על ה'. בעת מלחמה, כאשר הצבא מבצע מצור על האויב, קיים איסור חמור להשחית את העצים אשר סביב העיר, אך אם קיים חשש שהאויב יינצל את העצים למטרתו, מותר להשחית את העצים.