פרשת השבוע - "ויחי"

בס"ד
ויחי יעקב
לאחר סיום פרשת יוסף ואחיו, שהו יעקב ומשפחתו במצרים עוד שבע עשרה שנה באזור שנקרא "גושן", אשר נחשב למקום הטוב ביותר במצרים. כאשר הרגיש יעקב שבאה שעתו למות, קרא ליוסף והשביע אותו שלא לקבור אותו במצרים אלא במערת המכפלה בחברון, בה קבורים אברהם ויצחק. לאחר מכן מברך יעקב את בני יוסף, מנשה ואפרים וקובע שהם יהיו שייכים לשבטי ישראל כמו ראובן ושמעון, וזאת למרות שאינם בניו אלא רק נכדיו. ואף על פי שמנשה נולד לפני אפרים, יעקב נותן את הבכורה לאפרים וקובע כי הוא יהיה גדול מאחיו.
ברכת השבטים
באחרית ימיו אוסף יעקב את כל בניו ומברך אותם. בניו אלה עתידים להיות שניים-עשר השבטים אשר יחדיו מהווים את עם-ישראל. הברכות עוסקות בתכונות המאפיינות את השבטים ואת הקורות אותם בעתיד, עם רמיזות לנחלות שיהיו להם בארץ ישראל. יעקב מאריך בברכות ליהודה וליוסף וזאת כיוון שהם מיצגים את שני המשיחים העתידיים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הינו מזרעו של יוסף ותפקידו יהיה לדאוג לצדדים המעשיים של עם-ישראל, לכלכלה, לביטחון, לעצמאות, לטריטוריה וכד' בעוד שמשיח בן דוד הינו מזרעו של יהודה ותפקידו יהיה לדאוג לצרכים הרוחניים של עם-ישראל, להכניס תוכן לתוך הכלים של משיח בן יוסף. בתום הברכות מצווה יעקב את בניו בשנית לקבור אותו במערת המכפלה. יעקב נפטר והוא בן מאה ארבעים ושבע .
דור הולך ודור בא
בעקבות פטירת יעקב, יוסף מקבל אישור מיוחד מפרעה לצאת לישראל כדי לקבור את אביו בחברון. האחים יצאו ממצרים כשהם מלווים במשמר צבאי מצרי גדול ולאחר הקבורה, שבו למצרים. עם מות יעקב, חששו האחים שיוסף יתנקם בהם על מכירתו והחליטו לומר לו שאביהם ציווה עליו להתפייס עמם. יוסף מוחל לאחיו ומנחם אותם באומרו: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה". יוסף מאריך ימים במצרים ולפני מותו הוא מודיע לבני ישראל כי "פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעלתם את עצמותי מזה אתכם". יוסף שמת בגיל מאה ועשר, נחנט והושם בארון שנשמר במצרים. באותה העת מתו כל בני יעקב ובעצם, כל הדור ההוא פינה את מקומו לדור חדש של בני-ישראל אשר נולדו וגדלו במצרים ולא היו מעולם בארץ-ישראל. זוהי תקופת גלות מצרים שארכה 210 שנים "עד אשר הוציאנו אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כפי שנראה בספר "שמות".
עוצמתו של יעקב אבינו
כאשר יעקב נפגש עם פרעה מלך מצרים, אומר הוא לו: "מעט ורעים היו שני ימי חיי". בסקירה קצרה לאחור, אכן היו ליעקב חיים קשים ביותר: הבריחה מעשו אחיו, העבודה אצל לבן הרמאי שהעביד אותו במשך 20 שנה, מעשה שמעון ולוי בשכם בן חמור ויושבי עירו שביישו בכך את יעקב בפני יושבי הארץ, מעשה יהודה ותמר וכמובן מכירת יוסף ואיבוד הקשר איתו למשך 20 שנה. אך למרות זאת, המשיך יעקב בדביקות במשימתו - הקמת עם-ישראל.
אם כן, מה החזיק את יעקב במשך כל אותם שנים? כיצד הוא לא נשבר?
יעקב ראה את הסוף עוד בתחילתו. בכדי להגיע אל היעד שקבע לעצמו, הוא מבטל את כל ההווה ומתמקד בעתיד ולא משנה מה יקרה בדרך. ואכן אחרי שנים רבות הצליח יעקב, בסיועו של הקב"ה, להקים את עם-ישראל. הראיה המיוחדת הזאת שאבותינו הורישו לנו, עברה בעם היהודי בכל דורותיו ובעיקר בדורות האחרונים. בזכות אותה הראיה, ידענו תמיד לצאת מהמשברים הקשים. למרות כל הסבל והייסורים ולמרות שנשארנו מעט מהרבה, קמנו לתחייה כל פעם מחדש וידענו להביט מעבר להווה המסובך והקשה קדימה אל העתיד.