פתאום לבד: להתמודד עם מות בן הזוג

המשפט "עד שהמוות יפריד בינינו" מקבל ממשות כשבן זוגנו הולך לעולמו. דרך ארוכת שנים של חיים משותפים נקטעת לפתע, וחלל גדול נפער. הצד שלו (או שלה) במיטה ריק, הכיסא שלו מיותם, הבגדים, החפצים האישיים, כל אחד ואחד מאלה מקבל פתאום משמעות חדשה. ובעיקר מהדהדת השאלה איך ממשיכים הלאה, איך מתמודדים עם הבדידות המצפה מעבר לפינה ביום שבו יסתיימו ימי השבעה והבית יתרוקן ממבקרים. שרה אשר, עובדת סוציאלית וגרונטולוגית מעמותת מטב לטיפול ורווחה לאנשים מבוגרים, אומרת שתהליך הפרידה מבן הזוג שהלך לעולמו הוא מורכב ומתחיל משלב חריף של אבל. "בשלב הזה יש בכי, עצב קשה, דיכאון וחרדה. לעתים יש חוסר תפקוד, ירידה בתיאבון ואפילו הרעה במצב הבריאותי. בשלב הבא מגיעה ההשלמה, ומרבית האנשים חוזרים לתפקד ואפילו מוכנים, בהתאם לאישיותם, ליצור קשרים חדשים ולחפש עיסוקים חדשים שימלאו את החלל". הקשיים בשלב הראשון, מעבר לתחושת האובדן, יכולים לנבוע מהתמודדות עם תפקידים חדשים. "לאישה שמתאלמנת קשה להתמודד עם תפקידים שלא מילאה קודם, בעיקר בתחום הכלכלי. היא צריכה לנהל עכשיו את העניינים הכספיים שלה, דבר שבמקרים רבים לא עסקה בו קודם, וזה מעורר פחד וחוסר ביטחון. איך מנהלים חשבון בנק, איך מטפלים בניירות ערך, שלא לדבר על ניהול העסק המשפחתי, אם היה כזה. "גם נושא תחזוקת הבית במישור הטכני, שלרוב היה בתחום אחריותו של הבעל, נופל עכשיו על כתפיה. יש נשים שמעולם לא החליפו נורה שנשרפה, וודאי שלא תיקנו תריס ולא פתחו סתימה בכיור. במקרים כאלה, אגב, ניתן היום להסתייע בשירותים של הרשות המקומית, שמעסיקה 'אב בית' לצורך תיקונים קלים בשעת הצורך, או, כמובן, להזמין אנשי מקצוע". אצל גברים שמתאלמנים, הקשיים הם שונים. "כאן מתעורר הקושי של ניהול הבית, ניקיון, בישול, כביסה, קניות וכל שאר הדברים שחלק גדול מהגברים לא עסקו בהם מימיהם. קושי נוסף שאלמנים רבים מתמודדים איתו הוא ניהול הקשרים החברתיים, שבבתים רבים מנוהלים על ידי האישה. הגבר מגלה שכל העולם החברתי שלו ושל זוגתו המנוחה די נשען עליה, והוא צריך למצוא מסגרות חברתיות חלופיות. אם הוא לא חברותי ויוזם מטבעו, יהיה לו מאוד קשה ליצור קשרים חדשים ולחזור להשתתף באירועים החברתיים שפקד בעבר. "נוצר גם מצב, שיכול להקשות על אלמנים ואלמנות, שבו החברה הקרובה מורכבת מזוגות, והוא או היא לפתע לא מרגישים שייכים ונדמה להם שכאדם יחיד הם פחות משמעותיים. בגדול, אין ספק שאדם שאין לו כוחות או יכולת ליצור קשרים חדשים חווה תהליך התאוששות ארוך יותר.


מובן שמעבר לאלה יש קשיים רגשיים. יש תחושה של כעס על בן הזוג ש'נטש' אותי לבד. יכולה להתעורר גם תחושת אשם, על כך שאולי לא טיפלתי בו מספיק טוב, אולי הוא היה יכול להמשיך לחיות אם הייתי לוקח אותו למומחה טוב יותר וכד'. אצל נשים אנחנו רואים הרבה פעמים גם תחושת ריקנות. אחרי שלעתים הן הקדישו שנים רבות מחייהן לטיפול בבעל הבלתי מתפקד או החולה במחלה כרונית ובסיפוק כל צרכיו, הן מרגישות עם לכתו שחייהן איבדו משמעות".
האם לא קיימת במקרים כאלה גם תחושת הקלה?
"מעטים המקרים שנתקלתי בהם שדובר על הקלה. האובדן והכאב חזקים יותר. ייתכן שזה קיים, אבל לא מודים בזה. מחקרים מראים שכשבני זוג חיו במחלוקות ובמריבות והיחסים היו בעייתיים, יש בהחלט תחושה של הקלה, אבל גם אז זה לא נאמר בגלוי. אלמנה כזאת יכולה, אולי, לציין שהחיים עם בעלה לא היו קלים, אבל המצפון לא מאפשר לה להודות שהיא חשה שחרור או הקלה עם מותו. "מאידך, אין ספק שאצל מי שטיפל בבן זוג חולה או מאוד תלותי, התאלמנות יכולה להיות גם הזדמנות. אחרי תקופת האבל מתגלות אפשרויות להתחיל לעסוק בתחביבים חדשים, לטייל, לבלות. אני מטפלת באישה שהתאלמנה לפני שלושה חודשים והחליטה למנף את המצב החדש לטובתה. היא קנתה דירה חדשה במקום טוב יותר, התחילה ללכת לקבוצת אמנות, לקאנטרי קלאב המקומי, גילתה שהיא אוהבת מוזיקה, והיא מדברת על השינוי בחייה בצורה מאוד ישירה. היא אמרה לי, 'טיפלתי בבעלי כל כך הרבה שנים. עכשיו זה הזמן שלי'". נושא הבדידות הוא אחת הסוגיות הקשות הקשורות בהתאלמנות. "בנושא הזה, דווקא גברים מתקשים יותר. אני שומעת מהרבה אלמנים משפטים כמו, 'מאז שאשתי נפטרה, אני לא מסתדר'. איכשהו, הבדידות והחלל שנפער יותר קשים להם, ורוב ההסברים מדברים על תלות חברתית ותפקודית באישה. "כיוון שרוב הנשים הן חברותיות יותר מטבען ויותר פעלתניות ויוזמות, הן מוצאות פתרונות לבדידות. הן גם יותר פתוחות לייעוץ מקצועי בנושא הפגת הבדידות, פונות, למשל, לקבוצות תמיכה לאלמנות שמספק הביטוח הלאומי במחלקת ייעוץ לקשיש. הן מחפשות קהילה תומכת שיכולה לספק פתרונות, מבקרות במרכזי יום לבני גיל הזהב ובמסגרות אחרות של פעילות". סוגיית השינוי במקום המגורים עולה לא פעם בעקבות התאלמנות, בכלל זה המעבר למסגרת של דיור מוגן. "אני נתקלת בהרבה אנשים שלאחר שהתאלמנו, מחפשים פתרון כזה. לא מתוך מקום של חוסר תפקוד, אלא יותר מבדידות ומחוסר ביטחון. דיור מוגן יכול לפתור את הבעיות האלה ולספק, בנוסף לשירותים טכניים ורפואיים בהישג יד, גם מסגרת חברתית, חוגים ופעילויות".
מה לגבי הילדים, האם יש ציפייה שהם יהיו מעורבים יותר בחיי ההורה שנותר לבד?
"בחודש-חודשיים הראשונים אחרי המקרה, הילדים נמצאים בקשר מאוד הדוק ומטפלים בעניינים הטכניים המתעוררים, אבל אחר כך, מכורח הנסיבות, הם חוזרים לשגרה. הם מנסים לעזור להורה למצוא פתרונות בקהילה כדי להקל על האובדן, אבל לרוב הם לא יכולים להתמודד עם זה ברמה היומיומית, כי יש להם משפחות משלהם, עבודה וכד'. "מרבית המתאלמנים דווקא מביעים רצון שלא להיות לטורח על ילדיהם ולא להוות מעמסה. הם לא רוצים לשבש את חייהם ומנסים למצוא פתרונות אחרים כדי שהילדים יוכלו רק לבקר ולא לטפל. בחברה שלנו גם אין ציפייה מהילד, כמו בעבר, שייקח את ההורה לגור אצלו. יש היום פתרונות אחרים, שיכולים להקל על המשפחה. "בכל מקרה, צריך להבין שתקופת האבל על אובדן בן זוג עלולה להיות ארוכה, עד שנה ויותר, והסביבה צריכה להיות מאוד סבלנית. יש אנשים שזקוקים לזמן הזה כדי לנוח, להירגע ולטפל בעצמם, אפילו פיזית. כשהם מתחזקים, אפשר לדבר על חיפוש תחומי עניין חדשים או על חזרה לכאלה שתמיד רצו לעסוק בהם. עיסוקים ותחומי עניין חדשים בהחלט יכולים לעזור בשיקום".
עוד על יחסים ומשפחה:

כשהילדים נהפכים למטפלים

להיות סבא וסבתא במשפחה חד-מינית

יחסי חמות-כלה: אפשר גם אחרת

אלצהיימר. להתמודד עם מחלת בן הזוג

מחקר חדש: בדידות בגיל השלישי

להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:

פורום פסיכולוגיה ומשפחה

פורום פסיכולוגיה, תמיכה נפשית