צלילים של לב שבור

לילי ביר, גיבורת הספר "בארץ המובטחת" מאת סבסטיאן בארי האירי, היא גם מספרת הסיפור, שהוא סיפור חייה וגם סיפורם של מהגרים בעל כורחם, של אמריקה, של מלחמות ולוחמים שאבדו בהן, גם אם שבו מהן; של זרות ותלישות, של משפחות שמתפרקות, של מוות ואלימות, געגוע ותקווה, של חרטות ואובדן וכאב. לילי ביר היא בת 89 בפתח הספר, אישה למודת טרגדיות שהמוות שב ומכה בה ושובר את לבה שוב, עוד פעם אחת, פעם אחרונה עד כמה שזה תלוי בה. "איזה צליל משמיע לב בן 89 שנשבר?", היא שואלת כבר במשפט השני של הספר, "הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה, והוא בוודאי צליל קטן וחלוש".

אחר כך היא תחזור הרחק אחורה, לזמן ולמקום אחרים, לילדותה המוקדמת במולדתה אירלנד, כדי לתת הד אמיתי ושביר לצליל הזה באמצעות זיכרון צליל התרסקותה של בובת חרסינה אהובה. אבל בעצם כל סיפורה, המובא כמונולוג בהפסקות המתפרס על פני 17 ימים, הוא צלילי לבה הנשבר. לילי היא מהאנשים הלכאורה לא חשובים: מעולם לא התבלטה במשהו, לא שאפה להישגים גדולים, לא הגשימה פנטזיות מרחיקות לכת, לא הציבה או השיגה מטרות מרשימות, לא שינתה בגדול ולא השפיעה בגדול על שום דבר ועל אף אחד. היא חיה לכאורה חיים קטנים ופשוטים, ברובם עבדה לפרנסתה כמבשלת בביתה של אישה עשירה בברידג'המפטון שבלונג איילנד, כשיום רדף יום והשגרה הייתה בת לווייתה.

אבל לא ממש. כי חייה של לילי, כך מתברר כבר מהשבר האחרון - שהוא הראשון המופיע בסיפור - נגועים במוות, באלימות, בפחדים ובאובדן על כל צעד ושעל. הספר נפתח בחוליה האחרונה בשרשרת הטרגדיות בחייה: מותו של נכדה בילי שהתאבד בגיל 20. את בילי, נכדה היחיד, גידלה לבדה משהיה בן שנתיים והיא כבת 70. בילי התאבד לאחר שחזר הביתה אבוד בנפשו ממלחמת המפרץ. את בילי גידלה לאחר שאביו, בנה היחיד אד, הבין שלא יעמוד במשימה לאחר שאמו של הפעוט מתה והוא, שחזר הלום ואבוד בנפשו ממלחמת וייטנאם, העדיף להפקיד את הילד בידיה ולהיבלע באלמוניות מנותקת ביערות הפרא של וירג'יניה.


וזה אכן קרה בשיקגו, שבה נרצח טאג, אהובה הראשון, במרחק פסיעה ממנה. היא נמלטה מהמקום, ברחה מעברה, וכל חייה בעצם לא הפסיקה להביט בחשש מעבר לכתפה. ואם חשבתם שבכך מסתכמת מנת המרורים של חייה - טעיתם. יש עוד שורה של אנשים קרובים ואהובים שלילי מאבדת בצורה כזו או אחרת לאורך חייה, שורה של מפחי נפש, כאבים ואכזבות שהיא מעלה ומונה על פני 17 הימים שבהם היא משחזרת ומסכמת את חייה אחרי התאבדותו של בילי. חשבון הנפש שלה כולל גם את מה שהיא מכנה וידויים, שהם חרטות, הבעת צער ובקשת סליחה. לילי היא בעצם גיבורה בעל כורחה, אישה שרצתה חיים "רגילים" ונאלצה כל חייה להיות שונה, חריגה, להתמודד עם קשיים ופחדים וסודות, עם מטען אישי חורג, כבד ונפיץ.

לילי של בארי היא אישה שעומסת צער עצום על כתפיה כל חייה, אבל כמו פועלת מסורה וחרוצה היא אינה נכנעת לו ואינה ניגפת. ואולי משום כך כשהיא מגוללת לבסוף את סיפורה, המונולוג שלה, שהוא רווי וספוג ונוטף אמוציות, נותר חסכני, מאופק ולעתים כמעט דיווחי. הסיפור שלה עצוב נורא, קורע לב בריכוז הטרגדיות של חייה, טרגדיות שכל אחת בפני עצמה יכולה לשבור אדם או לפחות להסיט אותו זמנית ממסלול חייו.

ולמרות כל המטען הזה, למרות הפרוזה המהודקת והמוקפדת, לא הצלחתי להתרגש באמת, לדמוע או לבכות עם או על לילי. משהו בסגנון נותר מרוחק (ואולי זה מודגש ממרחק התרגום, על אף הרהיטות שבו), כאילו משהו חוצץ בין הסיפור לקורא, דבר מה שאינו מאפשר לחוות את הקריאה, אלא רק להתרשם מהסיפור, מהכתיבה ומאמנותו של המחבר.

שורה תחתונה: סיפור אנושי רב תהפוכות וטרגדיות. מרשים יותר ממרגש.

"בארץ המובטחת", מאת סבסטיאן בארי. תרגום מאנגלית: צילה אלעזר. 259 עמודים. הוצאת אחוזת בית