צעצועים עם נוסטלגיה של שנות ה-50 וה-60

מתוך ארגזים הנערמים זה על זה במשרדי מוזיאון הילדים, מעל ערימות של קופסאות משחק צבעוניות וצעצועי פח ישנים העטופים בקפידה, מציצים פרצופים מפורכסים: בובה ששפתיה סגולות כהות ולחייה שושנים, אחרת מצהיבה מיושן, ושלישית מפלבלת בעיניה כשהיא מוחזרת אחר כבוד לארגז. הדר שירן, מארגנת הפסטיבל "כשהיינו ילדים" שיתקיים השבוע במוזיאון בחולון (משני עד שישי), ואוצרת תערוכת משחקי הילדים בפסטיבל, חושבת שהבובות הישנות מקסימות. כשהיא מחזיקה אחת מהן, בגודל תינוק אנושי, היא מלטפת בלי משים את הבגד הפרחוני המהוה שלה. לו אפשר היה ללטף את טיל הפח הנראה כעשוי ביד, או את עגלת ה"קוגלגר" העשויה לוחות עץ לא מהוקצעים, שילדים בשנת ה-50 וה-60 גלשו בה במדרון - ייתכן שגם הם היו זוכים למנת החיבה שלהם. לא קשה להבחין ששירן, שבימים רגילים היא המנהלת הפדגוגית של המוזיאון, מעורבת רגשית בתערוכה המוקדשת לילדות ישראלית. ואמנם יש משהו מכמיר לב בצעצועים ישנים, ובמיוחד בצעצועים שיוצרו כאן ומבטאים "עולם שלם של דימויים שגדלת עליהם", כפי שמנסח אספן הצעצועים ירון גאייר, שחלק מהאוסף שלו מוצג בתערוכה. דרך הצעצועים והמשחקים הישנים, חפצים ביתיים של ילדים וציוד לבית הספר (מחברות, יומנים ופנקסים) הומוצגים בתערוכה, מתקבל מושג על ילדות בעיקר בשנות ה-50 וה-60 ואף לפני כן. משחקי חצר יזכו לתצוגות פעילות, וילדים יוכלו ללמוד לשחק בהם. שירן ניסתה את המשחקים על ילדים בגילים שונים לפני שבחרה את המוצלחים שבהם - גולות, רוגטקה או חמש אבנים. במקום יהיו גם פינות יצירה של הלבשת בובות נייר, בניית דגמים של קיבוץ, מטוסים מקיפולי נייר ורקמה. מלבד הכיף שבמשחקים, התערוכה והאוספים המוצגים בה הם תיעוד של הבניית התרבות הישראלית. לדברי ד"ר חיים גרוסמן, מומחה לתרבות ישראלית ואספן של משחקי ילדים ודימויים ישראליים באמנות שימושית, אומר שהילדים במדינת ישראל הצעירה שימשו סוכני תרבות. לדבריו, הם נשאו על כתפיהם את העולם האידיאי הציוני, שהתבטא, בין היתר, בקלפים של חגי ישראל, במשחקים על אתרים בארץ, בטיולים המדומיינים על גבי לוחות משחק ובאיסוף תרומות לקק"ל. לילדים היו משימות, למשל לשלוח ליהודים בגולה איגרות "פרח מילדי המדינה", שבהן פרח שהיה צריך לקטוף ולעמול כדי לייבשו.


"הופעלנו כילדים", אומר גרוסמן. "שידרו לנו שאנחנו בני מזל, כי אנחנו במדינת ישראל. העולם שלנו כילדים היה ברור הרבה יותר מהעולם הפוסט מודרני של היום. זה היה עולם של שחור ולבן שבו יודעים מי הרעים ומי הטובים. המושגים הללו הונחלו דרך משחקי קופסה בעקבות ספרים קלאסיים, כמו 'חסמב"ה', 'שמונה בעקבות אחד' ו'עזית הכלבה הצנחנית'. בעולם המדומיין של הספרים ומשחקי הילדים עסקו במשחקי בילוש וריגול שבהם מגינים על המדינה. התפישה של המבוגרים - לא רק של ארגונים ממסדיים כמו קק"ל, אלא גם של יצרני צעצועים פרטיים - היתה שעם ילדים לא משחקים, אלא צריך להראות להם דברים כהווייתם. אפשר להתווכח בשאלה אם זה היה טוב או רע". גם לגבי הידע הנחוץ לילדים, התפישה היתה ברורה. ילדים אספו קלפים של ארצות ויבשות כדי להדביק באלבומים, וקנו מסטיקים כדי לאסוף את העטיפות שעליהן דמויות גיבורים - ביאליק, הרצל, ז'בוטינסקי. באמצעות לוח משחק שיש לנוע עליו, למדו על מלחמות ישראל. עם הנחיתה על הירח, בשנות ה-60, התחילה התייחסות לחו"ל ולחלל החיצון במשחקי קופסה, קלפים של דגלים ויבוא וייצור של צעצועי פח. "חו"ל היה משאת נפש", אומר גרוסמן, "ביטוי להוויה סגורה ששלטה במדינה". "המשחקים מלמדים על תפישת המבוגרים את הילדים, אך יש בהם בהחלט הצצה לעולמם הם, לתרבות החלוצית, לארץ ישראל הישנה", אומר גאייר. הוא בן 42, עובד במפעל משפחתי המייצר מפוחים וגר במושב יציץ ליד רמלה. לפני כחמש שנים החליט "לעשות משהו למען הנפש". תמיד נמשך לשוק הפשפשים, ובכלל לכל מה שיש לו ארומה ישנה. תחילה החל לאסוף צעצועים מכל העולם ועד מהרה התמקד בישראליים. היום יש לו מאות פריטים, בהם, מלבד צעצועים, גם שלטי פרסום, קופסאות פח, כרזות ובובות לאום - מזכרות לתיירים בדמות תימני, חסיד וכדומה. גאייר מרבה למצוא אותן באתר ebay, כי בשנות ה-60 הן היו להיט בקרב תיירים יהודים. גאייר מצר על כך שאין היום מספיק תיעוד לתחום המרתק הזה. הוא הקים הוצאת ספרים פרטית כדי לפתח את תחום הידע הקשור באספנות הצעצועים, ובאחרונה הוציא ספר על ייצור הבובות במפעל הפלסטיק מאייר בפתח תקוה, בשנות ה-50. בספר החדש מוצגים כמאה צילומי בובות, מתוארכים וממוספרים, לטובת אספנים אחרים. "יש אספנים שלא אוהבים להראות את האוסף", הוא אומר. "אני אוהב שגם משחקים בו. כשלצעצוע יש שריטות והוא לא מושלם ערכו עולה בעיני, כי זה סימן שפעם הוא שימח ילד". (הארץ)