קולנוע: מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים

כל תל אביבי מלידה או בנשמה יבין מיד מאין נדמה לו שהוא מכיר את חותמו האמנותי של הארכיטקט אריך מנדלסון, גיבור הסרט של דוקי דרור "מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים", למרות שמנדלסון לא בנה כלום בתל אביב. בירושלים כן, ברחובות כן, אבל בתל אביב, עיר הבאוהאוס שכה מהדהד את מנדלסון, הוא לא בנה אפילו בניין אחד. ובכל זאת - הוא כאן, ודרור, שמעיד על עצמו כי גם הוא נולד וגדל בתל אביב, העיר הכי מכוערת-יפה בעיני כמעט כל מי שגדל בה, עושה עימו חסד מופלא בסרטו הדוקומנטרי החדש ומוציא את הארכיטקט האמן הזה לאור. אותו ואת סיפור חייו המפותל, הייחודי, רב הסערות, התהפוכות והיצירות המופלאות. מנדלסון נולד ב-1887 באלנשטיין שבפרוסיה המזרחית בגרמניה, היום חלק מפולין, בן אמצעי להורים יהודים. הוא החל ללמוד כלכלה ומשפטים בברלין, אך ב-1910 עבר ללמוד ארכיטקטורה. למימון לימודיו צייר ומכר את ציוריו, עיצב תחפושות וחלונות ראווה למופעים, והתחבר לאמנים שברבות הימים רבים מהם נהפכו לידועים ולמשפיעים, ביניהם קנדינסקי וקלי. באותה שנת 1910 פגש צ'לנית בת 16 בלבד, לואיז היפהפייה, ופתח בחליפת מכתבים איתה, שנמשכה לאורך שנים. מנדלסון התגייס לצבא ושירת במלחמת העולם הראשונה ושם, כחייל הרובץ בשמירות לילה בחזית הרוסית בשוחות, צייר-שרטט את חזיונותיו המקצועיים-אמנותיים הראשונים על פיסות נייר בגודל מפיות קוקטייל. הציורים, הנראים בסרט, נראים כגלי דיו, קונכיות חיים על-זמניות בתנועה דוממת. אחרי המלחמה נישא מנדלסון ללואיז, שמגנטה אמנים ואינטלקטואלים, הכיר אותם והתחבר לרבים ולטובים מהם. הוא החל להציג את רישומיו, שהדהימו מבקרים שהתקשו לראות בהם ארכיטקטורה, כפי שנודעה עד אז. אבל הוא המשיך בשלו, שינה תפיסה וראייה, השתמש בחומרים ובסגנון שונים מהמקובל - פלדה ובטון ואקספרסיוניזם. את רחבי האופקים הוא שבה. מנדלסון תכנן את מגדל איינשטיין שנועד לשמש את המדען הגאון במחקריו, מבנה שבנייתו הושלמה ב-1924 ונחשב עד היום מופת של יצירה אקספרסיוניסטית. במשך השנים תכנן שורה של מבנים ששינו את הנוף האורבני ואת קו הרקיע בשלל ערים על פני הגלובוס: מפעל ברוסיה ותוספת קומות למערכת עיתון בברלין; בתי כלבו לזלמן שוקן בגרמניה ואת האוניברסום - בית הקולנוע המודרני הראשון בגרמניה, והגדול בימיו; הוא נשלח לארצות הברית לתעד רשמים ארכיטקטוניים לעיתון גרמני, וביקר בפלשתינה בהזמנת רוטנברג. הוא תכנן את קולמבוס האוס בכיכר פוטסדאם בברלין ואת בית הסתדרות עובדי המתכת, שיהפוך לימים למושב איגודי המפלגה הנאצית. את כל זה הוא עשה והמשיך לתרגם חזיונות לעיצובים גם אחרי שבגיל 34 בלבד הוא איבד עין בגלל מחלת הסרטן. ללואיז ולו נולדה בת אחת, אסתר. לואיז בגדה בו וניהלה רומן עם מחזאי גרמני, רומן שנפסק אחרי זמן מה, אבל תם באמת רק כעבור שנים, עם התאבדותו של המחזאי בבית מלון בניו יורק. כשהרומן נפסק, תכנן ובנה מנדלסון לו וללואיז בית עתידני במושגים של אז, שבו עיצב הכול, עד הקולב האחרון. אחרי עליית היטלר לשלטון עזבה המשפחה את בית החלומות ואת גרמניה ועברה לאנגליה, שם התחיל מנדלסון מחדש. בהזמנת חיים ויצמן תכנן את ביתו ברחובות, שנודע לימים כווילה ויצמן, עקר לזמן מה לירושלים וגר בטחנת הקמח שם, כשהוא ממשיך במקביל לעבוד באנגליה. בישראל תכנן גם את קמפוס בית החולים הדסה בהר הצופים. לאחר אכזבה מקצועית כאן ומנגד התקדמות צבא רומל לעבר פלשתינה, שוב עברה המשפחה, הפעם לארצות הברית. אחרי שהתחיל להגיע מידע על מעשי הזוועה של הנאצים ביהודים, הציע - והעניק - את עזרתו לצבא האמריקני כיועץ להפצצות בנות הברית על גרמניה. האיש שבנה רבים מהמבנים המרכזיים בברלין נהפך לאיש שתכנן גם את הריסתם. מנדלסון המשיך את הקריירה שלו כארכיטקט בארצות הברית ותכנן שורה מרשימה של בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, בית חולים ובית פרטי, לימד באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה ולא הפסיק ליצור ולהמציא. וכל אותו זמן היה גם נפש קרועה, נטול שורשים, זר ושייך בהמון מקומות. ב-1953 מת מנדלסון ממחלת הסרטן בסן פרנסיסקו. דרור מיטיב לספר את סיפורו יוצא הדופן של האיש המוכשר ורב ההשפעה הזה. בעזרת קריינות שחקנים הוא מעיר לחיים את הנפשות הפועלות, משבץ את עדויותיהן (התסריט מבוסס על יומניה של לואיז מנדלסון ועל מכתביו של אריך מנדלסון) בין שלל עדויות וראיונות עם מומחים לארכיטקטורה, היסטוריה ואמנות, אנשים הקשורים בציוני דרך בחייו (בית איינשטיין, תוכנית "הכפר הגרמני" באתר הניסויים ביוטה, ארצות הברית וכן הלאה) וכן דברים של נכדתו ונינתו. תפקיד מפתח שמור ליצירותיו של מנדלסון עצמן, שמככבות בסרט - החל ברישומים הזעירים והקסומים השמורים בארכיון בברלין, וכלה במבנים המרשימים עצמם, כמו וילה וייצמן ברחובות. בדומה לסרטים דוקומנטריים מצוינים אחרים של העת האחרונה, גם הסרט הזה מצליח לספר סיפור אמיתי באופן קולנועי כובש וסוחף. כשדרור מספר את סיפורו של מנדלסון, זוהי דרמה אנושית עשירה, סיפור של אדם, של אמן יוצר, של תקופה. סיפור של עולם שחרב, שהשתנה. סיפור של מלחמות ותקווה ושואה, של אהבה ובגידה, של אכזבה והתחדשות. סיפור מדהים ומרתק שכמו תל אביב של פעם, תמיד היה כאן, לידנו, חלק מחיינו, ואנחנו אפילו לא ידענו שהוא כזה.
שורה תחתונה:
מסמך תיעודי שהוא סיפור קולנועי כובש. סרט דוקומנטרי ששווה לצאת במיוחד בשבילו מהבית.
"מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים", סרט תעודה ישראלי. תסריט: גליה אנגלמאיר, דוקי דרור, לפי יומן של לואיז מנדלסון ומכתבים של אריך מנדלסון; בימוי ועריכה: דוקי דרור; צילום: פיליפ בלאיש; מוזיקה: חיים פרנק אילפמן; הפקה: יעל שביט, דוקי דרור. אורך הסרט: 70 דקות. הסרט מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ החל מ-29.11 עוד על תרבות ובידור:

האופרה פותחת עונה: חגיגה בחוצות תל אביב

ביקורת קולנוע: מאניבול

ביקורת ספר: העולם החופשי

ביקורת קולנוע: חשופות

ביקורת קולנוע: מיליארד סיבות לשוד

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות