קול קורא לנדוד: האנשים שעברו למדבר

בספרו הנפלא "הנסיך הקטן" כתב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי: "סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים". המדבר מושך אליו בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, המחפשים אלטרנטיבה ממרוץ החיים. יכול להיות שזה מקור המים החיים בו, ויכול להיות שזו הציפייה לחיי קהילה רוחניים ופשוטים יותר מאלה הקיימים בערים גדולות. ואולי בכלל צדקה להקת אמריקה, כשכתבה בשנות ה-70 את השורות המפורסמות: "הייתי במדבר עם סוס ללא שם, זה הרגיש טוב להיות מחוץ לגשם, במדבר אתה יכול לזכור את שמך, אין שם אף אחד שיגרום לך כאב".

מה גורם לאנשים לעזוב את העיר ההומה, לנדוד אל המדבר ולעצור שם? השחקנית מירב גרובר, שבימים אלה מופיעה בהצגת היחיד "הנבגדת" בהבימה, היתה בת 40 כשהחליטה לפני כעשר שנים לעזוב את תל אביב ולעבור למצפה רמון. "בשלב מסוים הרגשתי שאני צריכה לפנות זמן כדי לממש את התפקיד האימהי", היא מספרת. "הבן שלי היה בן שש כשהוא הביע את רצונו לנוכחות של אימא בבית. הוא אמר שחסך כסף, וביקש שאהיה איתו, והוא ישלם לי. זאת היתה הצהרת בלפור שלו. התחלתי לחפש מקום שהוא לא תל אביב. ההחלטה לא היתה דווקא מצפה רמון, ההחלטה היתה לפנות זמן".

 הגיעה למדבר כדי לפנות זמן לאמהות. השחקנית מירב גרובר, מתוך כרזת ההצגה "הנבגדת"

לגרובר היה ברור שהגליל לא בא בחשבון, והיא התחילה לנדוד לכיוון הדרום. היא הגיעה עד אילת, ועצרה במצפה. "יש המון אנקדוטות בכל מה שנקרא צפון ודרום", היא מסבירה את ההחלטה למה דווקא שם. "מצפון תפתח הרעה, מדרום תבוא החוכמה. צפון זה לעשירים, דרום זה להוגים. זה לא עבר דרך הראש, רק דרך הבטן. המשיכה היתה למדבר. בכלל לא חיפשתי בחלק הצפוני, הוא נשאר מיותם ממני".

אצל מטי (55) ורוני (59) מיכל, הכל התחיל בתקר. הזוג פלוס ארבעה ילדים חיו את החיים התזזיתיים: לה היה ספא באור יהודה, הוא היה בפוליטיקה המוניצפלית. "נסענו לטיול בערבה עם הבת שלי, בעלה ואימא שלי. בדרך חזרה האוטו שלנו נתקע במצפה רמון", מספרת מטי. "זה היה חודש אוגוסט, הגרר היה אמור להגיע בחצות. שלחנו באוטובוס את המשפחה, ורוני ואני נשארנו, התחלנו להסתובב - והתאהבנו. התאהבנו בשקט, ברוגע, בנופים. בחור אחד שניהל קיוסק מול הרכב הציע לנו סוודרים, כי בלילה קר במדבר. התברר שהוא מתווך בשעות הפנאי, ומיד ביקשנו שיחפש לנו דירה. הוא החזיר אותנו לקרקע, ואמר שזה קורה להרבה אנשים, אבל אז הם חוזרים לעיר ושוכחים מהכל. 'אם תרגישו ככה עוד שלושה שבועות, תחזרו', הוא אמר, ואכן חזרנו אחרי שלושה שבועות. אני הייתי אז בת 49".

"שנים אהבתי את המדבר ואף פעם לא חייתי בו"

רצתה וחיפשה את המדבר. נורית עגור, צילום באדיבותה

נורית עגור (66), אמנית רב תחומית שעבודות מתכת שלה הוצגו בלובר, והיום בעיקר עוסקת בצילום וברישום, הגיעה למצפה רמון בגיל 59, אחרי שבע שנים בברלין ושנים רבות בתל אביב. בנה ושלוש נכדותיה גרים בארה"ב. "רציתי וחיפשתי את המדבר", היא אומרת, "כשהייתי בברלין היה לי חלום, ממש ראיתי בו את הצוקים של המכתש. שנים אהבתי את המדבר, ואף פעם לא חייתי בו. זה היה ממש לעשות אתחול על החיים. גם כשנסעתי לברלין כולם חשבו שאני משוגעת. אני טרם זמני בכל מה שאני עושה".

איצו רימר, צייר ופסל, הגיע למצפה בגיל 65, אחרי 35 שנה בתל אביב. יש לו בן בתל אביב, ובן נוסף ונכדה מעבר לים. "תמיד הרגשתי בגלות בתל אביב", הוא אומר. "כשהילדים גדלו ונגמרו ההתחייבויות, החלטתי לעבור למצפה רמון. הר הנגב הוא מקום שאני קשור אליו הרבה שנים. יש לי סדרת ציורים שמוכיחה שכבר בשנות ה-80 שוטטתי שם ודיווחתי. הרבה מהעבודה האמנותית שלי ניזונה מאז ומתמיד מדברים שקשורים למדבר".

 מטי ורוני מיכל, נהנים מהשקט המדברי. צילום באדיבותם

אין הלם תרבותי? איך מסתדרים כלכלית?

מטי: "בשנה הראשונה כמעט לא עשינו כלום. למדנו את המקום, את האנשים. נתנו לעצמנו למצוא את מקומנו, להכיר. קנינו אוהל צבאי, הבאנו אותו לחצר, צבענו אותו וציפינו מבפנים עם בדים ותחרות. הפכנו אותו לאוהל אירוח נפלא. זכינו במקום שלישי בעולם כמקום אירוח נעים. לצערי, באופן ממש מפתיע, קיבלנו צו פינוי מהעירייה. עברנו למקום אחר, שיפצנו אותו והפכנו אותו לבית אירוח בשם 'מדבר ישראלי'. לפני שנתיים נשרף לנו הבית. קמנו על הרגליים ופתחנו מקום אירוח חדש, 'הבית של מטי ורוני'".

גרובר: "קיוויתי לקדם פה את נושא התיאטרון, אבל תקציב משרד התרבות עדיין לא הגיע אלינו. התקציב עומד פה על אפס למרות כל בקשותיי. האנשים פה צורכים תרבות ללא תיאטרון, ואת בטח שומעת את המרירות בקולי".

עגור: "לפעמים חסרה לי העיר, ואני אומרת לעצמי שיכלתי ללכת לפתיחה הזאת או להרצאה הזאת, אבל זה מרדף אחרי מה בדיוק? ההשראה שלי זה מקורות הקיום, והאינטרנט הרי נמצא בכל מקום".

"במרכז יש הפצצה של גירויים, פה זה רק מה שהחושים סופגים"

 רוגע, שקט וכוכבים. רוני מיכל במדבר, צילום באדיבותו

מה יש במדבר שאין בעיר עבורכם?

גרובר: "פה יש רק את מה שהחושים סופגים. במרכז יש הפצצה של גירויים, גם ויזואליים וגם חומריים. כולם מסביב כל היום קוראים לך לקנות, ומשכנעים אותך שחסרים לך המון דברים שאתה צריך. פה אתה מסתכל מסביב, ואתה רק רואה משהו צהוב ומבריק. הדברים באים מבפנים. הדמיון עובד שעות נוספות, ושומעים את השקט. אני אדם שצריך לידו מקום מילוט. בתל אביב החיים נכנסו לי לתוך הבית".

מטי: "שקט, רוגע, כוכבים, אוויר. למדבר יש אנרגיות אחרות, יותר נעימות, יותר רגועות. בעיר עבדנו סביב השעון, בקושי ראיתי את הילדים שלי. היום אנחנו בדלת אמותינו, עושים שבת עם הילדים. עשינו טקס חידוש נדרים אחרי 27 שנות נישואין".

עגור: "למרות שזה לא נראה ממבט ראשון, יש במדבר הכל. יש כאן אוויר מדהים, נושמים את האוויר הנקי והטרי הזה. כשאני מגיעה לתל אביב אני לא מצליחה להישאר יממה. פה יש רוגע וראשוניות מאד ספציפית. יש כאן יכולת עבורי להתחבר להוויה. לא סתם אבותינו עברו 40 שנה במדבר בשביל הזדככות. ואני לא דתייה, ממש לא".

רימר: "יש פה קסם, מיסטיקה. יש פה שרידים וסימנים לתרבויות קדומות שמאד קשורות לאדמה ולארץ. בשבילי השרידים האלה טומנים סוד מסוים של קשר לקדמוניות שלנו, זה מה ששבה אותי, ועל זה אני עובד. על הקשר הקדום הראשוני של היהודי-ישראלי לאדמה של המדבר. אני לא אדם דתי ולא מיסטיקן, אבל אלה הדברים שאני עובד עליהם באמנות שלי".

לא מעט אמנים יש במצפה רמון. אולי אין שם חיי תרבות סוערים כמו בערים הגדולות, אבל יש הרבה קסם, ולאף אחד מהם אין תכניות לשוב לעיר. "אני פה כדי להישאר", אומרת עגור, ומטי מוסיפה: "בגיל 99 אני אולי אעבור לגליל". אם תהיתם מה שלום הילד שבגללו נעשה כל המעבר של מירב גרובר, אז הוא כבר מזמן גדל. "הספיק לו המדבר והוא עבר לגור עם אבאל'ה במרכז", אומרת גרובר בחיוך. 

 [#middleBanner] 

עמליה ארגמן-ברנע: "לא רק ספר בישול, ספר על אמהות"

שוויון בין הילדים, יש דבר כזה?

יש לי ארץ אחרת: מהגרים באמצע החיים

סוף סוף, הילדים עוזבים את הבית

ארץ חדשה: כשהילדים עושים רילוקיישן