קוראים לזה אהבה

"מותק והמתאגרף". צילומים באדיבות יס דוקו

אושיאו שינוהארה מציין 80 בפתח הסרט התיעודי "מותק והמתאגרף", שיוקרן ביום ג' (31.12) בערוץ יס דוקו בלוויין. אשתו, נוריקו שינוהארה, מעניקה לו במתנה זוג נעלי בית פרוותיות וברווזיות, מהסוג החביב על ילדים ומתבגרים ילדותיים. אבל זה בסדר, כי אושיאו, בכל המובנים האחרים כפי שמדגים הסרט, די נשאר ילד מתבגר. והוא המתאגרף, משם הסרט, כי יש לו סדרה של ציורים שהוא יוצר, שכולם בנויים על התאגרפות שלו עם הבד, כשלידיו כפפות מכוסות צבע. אלה עבודות האגרוף שלו, סימן ההיכר שלו. מותק היא גיבורת סדרת האיורים של אשתו, נוריקו, ובעצם היא נוריקו עצמה, כי מותק בסדרה מבוססת עליה, וסיפורה של הדמות הוא ברובו סיפור חייה של נוריקו לצד אושיאו. בסדרה, אגב, שם הגיבור הוא בריון, מה שמלמד משהו מרכזי ובסיסי על מהות יחסיהם.

אושיאו הגיע מטוקיו לניו יורק בראשית שנות השישים של המאה הקודמת כשהוא כבר מוכר ביפן כמנהיג אמנות אוונגרד וכמי שמחקה בסגנונו את הפופ-ארט האמריקני. בניו יורק הוא נהפך מיד למפורסם שבין האמנים הצעירים והעניים בעיר, שרוב עבודותיו לא נמכרו. כל זה מתברר מאחד מקטעי הסרטים הישנים המשולבים בסרט בצורה חלקה, כמעט בלי שמרגישים בתפרים, לעתים באופן כמעט מתעתע (המאפיין המרכזי שמבדיל בין אז לעכשיו הוא הרעמה שלו שהידלדלה מאוד ושערה שיה אז שחור והיום כולו לבן). מקץ כל השנים שעברו הוא עדיין אמן בועט ועני, אבל כבר מזמן לא צעיר.

נוריקו הגיעה לניו יורק אחריו, אמנית מתחילה שבאה לצייר ולהתפתח בעיר התוססת. כשנפגשו היא הייתה בת 19 והוא בן 41. היא ביקרה בסטודיו שלו בסוהו והוקסמה מהאמנות שלו וממנו - כפי שהיא מספרת בסדרת איוריה "מותק ובריון". הוא הזמין אותה ליצור אצלו בסטודיו, הזמין אותה הביתה, אמר לה שהוא אוהב אותה, "אמר לי מה שאני חושבת". הוא ביקש ממנה כסף והיא הלוותה לו; היא הרגישה שהיא מתמלאת השראה ולא דאגה לעתיד. היא שמחה לצייר, הוא שמח במסיבות פרועות וספוגות אלכוהול עם חבריו.

חצי שנה אחרי שנישאו הייתה בהריון. כשנולד הבן, אלכס, מצאה עצמה עם תינוק, בעל אלכוהוליסט ועול דאגות קיומיות. היא איבדה את חדוות הציור, המריבות התרבו, היא נהייתה יותר ויותר אומללה והילד סבל - כך היא מתארת. הבן, אמן גם הוא, איש צעיר ודהוי, רווי כיום באלכוהול. אושיאו הפסיק לשתות לפני שלוש שנים וחצי, אחרי שהאלכוהול כמעט הרג אותו. עכשיו הוא בז בקול לבן, שלדבריו יעשה הכול בשביל משקה.

הבן הוא היחיד שמדבר אנגלית אמריקנית כהלכתה. אושיאו מדבר כמעט אך ורק יפנית, ונוריקו, שמתווכת בינו לבין הסביבה בכל מובן, מדברת אנגלית די רצוצה, במבטא יפני כבד. בכלל, הם חיים במין בועה יפנית-אמנותית-דלפונית, שכמעט קשה להאמין שהיא אמיתית. בעוני, כמעט בעליבות, עם צמד צמות לבנות, הדבר היחיד שממנו יש בשפע הוא צורכי אמנות ומרחבים בסטודיו.

בגיל 80 (הוא) וכמעט 60 (היא), אחרי 39 שנות נישואים, הם עדיין מפגרים בתשלומי שכר הדירה, מציבים דליים שיקלטו את דליפת המים לדירה, וחולמים על הפריצה הגדולה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

זהו סיפור האמנות שלו, ששניהם מטפחים. "אני לא העוזרת שלו", היא טוענת, "רק במקרי חירום", אבל היא עוזרת לו פיזית בעבודת היצירה, מתווכת אותו לסוחרי אמנות ולנציגי מוזיאון, ודואגת לכל ענייני הבית והחשבונות. "היא רק עוזרת", הוא אומר בגיחוך יהיר, "האדם הממוצע צריך לתמוך בגאון", ומתמצת בכך את כל תפיסת עולמו ותפיסתו את מערכת היחסים ביניהם.

זה סיפור האמנות שלה, שהיא מנסה בכל מאודה לפנות לה מקום, גם אם באיחור. זה סיפור חייהם של שני אמנים, שהדומיננטי בהם מעולם לא שקל אפילו להתפשר על אמנותו. וזה גם סיפור מכמיר לב על זוגיות שמתקיימת על אהבה ותלות, קנאה וטינה, קורבן ותוקפן, קבלה והבנה. יוצר הסרט, זאכרי היינצרלינג, משרטט פסיפס של חיים מפוספסים בכל מיני מובנים בסרט עשוי היטב, מרתק, שונה ומלא צבע ויצריות.

"מותק והמתאגרף", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ג', 31.12, 22:00. בימוי וצילום: זאכרי היינצרלינג; עריכה: דיוויד טיג; הפקה: סיירה פטינגיל. אורך הסרט: שעה ו-14 דקות