קרב חייו של הצלם שעשה היסטוריה

צלם סוכנות AP, ג'ו רוזנטל, שנפטר לפני חודשים אחדים בגיל 94, היה האיש שהעמיד את אחד התצלומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה ? הרמת הדגל האמריקני על האי היפני איוו ג'ימה ב-1945, הצילום סביבו נסב סיפורו של הסרט "גיבורי הדגל" שביים קלינט איסטווד. בעיצומם של ימי המלחמה הקשים תפס הצילום הזה את עינם וליבם של בני האומה האמריקנית. אבל מבחינתו של רוזנטל, הקרב רק התחיל, ואת שארית חייו נאלץ להעביר בנסיונות להגן על התמונה האלמותית שהנציח במצלמתו. ביום בו פורסם התצלום, 25 בפברואר 1945, היו העיתונים האמריקניים עסוקים במלחמה הנוראה שקרעה את העולם, בסיפורי הקרבות מערבית לקלן בגרמניה, בהתקדמות הרוסים דרך פולין, בחיילים נאציים נכנעים, במנילה בירת קוריאה הנופלת בידי הכוחות האמריקניים ובהפגזות על טוקיו. העם האמריקני היה מותש מהמלחמה, והתצלום של רוזנטל הגיע בדיוק בזמן, כדי לרומם את המורל. או כפי שהגדיר זאת אחד העיתונים: "המצלמה של רוזנטל הנציחה את נפש האומה". אלא שעד מהרה החלה נשמעת הביקורת אודות הדרך בה נעשה התצלום. טענו שהדגל המופיע בו אינו הדגל הראשון שהונף על הר סוריבצ'י באותו יום קרבות, וכי בעצם מדובר בשיחזור של ההנפה לאחר שהדגל הראשון נפגע בפגז, או לפי גירסה אחרת ? הונף בלילה, כך שהיה צורך להנציח את המאורע מחדש באור יום ובדגל אחר. היו שטענו כי רוזנטל גייס לעזרתו חיילי מארינס כדי שישאו לראש ההר דגל אחר. רוזנטל "זוכה", אמנם, מכל אשמה עד מהרה ? להוציא העובדה כי היה זה הדגל השני שהונף באותו מקום ? אבל השמועות התעקשו לשאת כנפיים עוד שנים רבות.



סמל הלוחמים והביטוי האולטימטיבי לניצחון
למעשה, מה שארע באותו יום היסטורי היה פשוט למדי. לאחר שהדגל הראשון הונף, הורה אחד ממפקדי הכוח על חוף הפלישה להביא דגל אחר, גדול יותר, כך שכל החיילים המוצבים במקום יוכלו לראותו. את ההנפה של דגל זה הנציח רוזנטל. שישה חיילים הניפו אותו. שלושה מהם נהרגו עוד לפני תום הקרב על האי ? הקרב המדמם ביותר שידעו המארינס בהיסטוריה שלהם. חייל רביעי המופיע בתצלום נפצע קשה. "מה שראיתי מעבר לתצלום היה המאמץ העצום שנדרש כדי לשאת אותו לגבהים שכאלה," אמר רוזנטל, "אותה מסירות של החיילים למולדתם, וההקרבה שעשו למענה." מבקריו של רוזנטל פספסו את הנקודה הזאת. התצלום שלו התעלה מעבר לקרב הנקודתי באיוו ג'ימה, מעבר לקרבות באוקיאנוס השקט, באירופה, ומעבר למלחמת העולם השנייה כולה. כשהוא מונצח כפסל ארד ביד הזיכרון למארינס בארלינגטון, וירג'יניה, מחוץ לוושינגטון, התצלום שרד גם את כל מבקריו. הוא היה סמל ללוחמים כולם, סיפר את סיפור הגבורה, עבודת הצוות ובעיקר ? הוא היה הביטוי האולטימטיבי לניצחון האמריקני, ואולי של מתנגדי הנאצים כולם. רוזנטל נותר עד מותו איש צנוע ועניו, איש קטן-קומה עם כובע ברט שחור ? סמלו המסחרי. במשך שנים נאלץ להגן שוב ושוב על אמינותו, לספר שוב ושוב באוזני כל שואל את הסיפור האמיתי, לדחות פעם אחר פעם את ההאשמות כי היה מניפולטור של המלחמה. "ניסיתי שלא להתלונן," אמר, "והניסיון הזה נמשך יותר ממחצית חיי, אבל אני יודע שעשיתי את עבודתי." ולגבי התצלום עצמו אמר: "יש בי מידה מסויימת של אושר פנימי, משום שאני מסוגל לומר כי היה לי קשר כלשהו לתצלום הזה"... עכשיו בא קלינט איסטווד ומצרף עוד בדל כבוד לתצלום ולקרב כולו, גם אם רוזנטל עצמו כבר לא יוכל ליהנות ממנו.