חזרה לקריירה שנייה

קריירה חדשה בעשור השישי: מומחית קעקועים

בגיל 56 החליטה אינה זולטרובסקי לפצוח בקריירה חדשה כמקעקעת ועל מי היא ניסתה את הקעקוע הראשון? על עצמה!
מאת שרי שיין 24/04/18
קריירה חדשה בעשור השישי: מומחית קעקועים
קריירה חדשה בגיל 56: מקעקעת מקצועית. צילום: אלבום פרטי

 

 

 

 

  

כשאינה זולטרוסקי (56), עלתה לישראל בעליה הרוסית הגדולה ב-1991 הדבר האחרון, אבל באמת האחרון שדמיינה לעצמה שתעשה, הוא לקעקע לפרנסתה. מקצוע שרכשה ממש בחודשים האחרונים, כשכבר כמעט ויתרה למצוא עבודה שתעשה אותה מאושרת, ואף עלו בראשה מחשבות על פנסיה מוקדמת.

 

אינה נשואה כבר 36 שנה לויקטור, יש להם שני ילדים ונכדה אחת. במוסקבה היא הייתה אדריכלית, מעצבת פנים, ומאיירת ספרי ילדים, "הייתי ממש מוכשרת", היא אומרת בחיוך, "אבל בדרכון היה כתוב שאני יהודייה, וזה הספיק כדי לא לתת לי עבודה טובה. תמיד מצאו תירוצים, אבל אני תמיד ידעתי שזה בגלל האנטישמיות הנוראית, שהייתה באותה תקופה ברוסיה. את העבודות הטובות מצאתי עם פרוטקציה".

 

המצב  במוסקבה הלך והחמיר אינה ובעלה מחליטים לעלות לישראל עם בתם הקטנה. הוריו של ויקטור מגיעים יחד איתם,  סבתה עולה אחריה, ושני הוריה נשארים במוסקבה. "היה מאד מסוכן לכתוב, והיה קשה לשמור על קשר", היא מספרת, "אמא שלי מאד פחדה שאם יגלו שאנחנו בקשר יפטרו אותה מהעבודה. אני פשוט לא רציתי לגדל ילדה באווירה של אנטישמיות". אחרי שש שנים קשות עולים גם הוריה לישראל.

 

 

אינה זולטרוסקי בצילום מהאלבום פרטי

 

מה את זוכרת מהתקופה הראשונה בישראל?

 

"קשה. זה התחיל בהשפלות בשדה התעופה במוסקבה. היו שם הרבה עולים, לא נתנו לנו אוכל ושתיה, עד שהגיע מטוס לקחת אותנו לישראל. פירקו לנו את המזוודות בבדיקות. הייתה לי טבעת של סבתא עם יהלום קטן, ואמרו לי שזה לא שלי זה יהלום של המדינה. למזלי לא הצליחו להוציא את הטבעת מהאצבע, כי היא הייתה נפוחה. אני מגיעה לארץ לגמרי בלי שפה. לפני העלייה, ניסיתי ללמוד עברית במוסקבה,  אבל בסופו של דבר הגעתי כשאני לא מצליחה לצרף מילים למשפטים.

 

הגענו עם שתי מזוודות, כמעט בלי גרוש בכיס. אולי 160 דולר זה הכל. בהתחלה הגענו לרחובות. למרות הקושי המחשבה שהגעתי למקום שאני יכולה לקום בבוקר להגיד שאני יהודייה בלי לפחד. הייתה שווה את הכל. צריך להבין שכבר בכיתה א' שמעתי דברים איומים כמו 'לא רוצים אתכם' 'לכו הבייתה'. לא ממש הבנתי. אני זוכרת ששאלתי את סבתא שלי אם לא כולם יהודים, וזה מאד הצחיק אותה. הגענו לארץ בדיוק בשבוע ראשון למלחמת המפרץ. בשדה התעופה קיבלנו מסכות. אני זוכרת שהבת שלי פרצה בבכי. זה היה מאד מפחיד, ולא הצלחתי לשים לה את המסכה.

 

גדלתי במקום שלא היו בו מלחמות, בלי אינטרנט בלי הרבה אינפורמציה על העולם החיצון זה היה מאד סוריאליסטי ומאד מפחיד. מצד שני אני גם  זוכרת ריח של מדינה אחרת, הכל פרח, האוויר היה מלא בריח של פרחים ותבלינים והייתי ממש מאושרת. למרות הפחד היה אושר בלתי רגיל".

 

לא מצאה עבודה קבועה

 

אינה בעבודה: תמיד חלמה לצייר. צילום: אלבום פרטי

 

ידידי משפחה דואגים להם למגורים, ואינה ובעלה מיד נרתמים לחפש עבודה כל אחד במקצועו. ויקטור מדען שעבד כמהנדס של נפט וגז במקום מכובד במוסקבה, והיא אדריכלית ומאיירת. מהר מאד הם מבינים שבלי שפה לא יוכלו להשתלב. ויקטור מוצא עבודה כפועל בניין, אבל אז עקב חורים ברשתית העין,  נאסר עליו להרים משאות כבדים. מאוחר יותר הצליח להשתלב כמהנדס בעמינח, והוא שם כבר 25 שנה. אינה מוצאת עבודה בציור על בד משי בסטודיו קטן אצל אשה דוברת רוסית.

 

"כל הזמן מצאתי עבודות אבל לא שום דבר קבוע", היא אומרת, "עבדתי ביודאיקה, ציירתי על מגילות, ציירתי על קירות של כנסיות בבית לחם שלפני האינתיפאדה, עזרתי לאנשים פה ושם לעצב את הבית, תפרתי שמלות כלה, זה יהיה יותר קל להגיד מה לא עשיתי. לא עבדתי בניקיון.  החלום שלי היה לעבוד בהוצאת ספרים כמאיירת. היו לי ציורים יפים, אבל הם היו בשחור ולבן וגיליתי שפחות אוהבים שחור לבן, ואני לא חזקה בצבע. הלכתי לקורס מחשבים ולא הצלחתי. לא הרגשתי שזה ציור שלי.  אולי בגלל זה לא הגעתי לשום מקום עם עבודה נורמלית. מאד רציתי לצייר ביד. זה היה ממש חשוב לי. הייתי מוכרחה עבודה קבועה כדי להתפרנס והתחלתי לעבוד בחנויות אופנה".

 

אחרי ארבע שנים של מגורים ברחובות המשפחה עוברת למודיעין. שם הם מתגוררים במשך 21 שנה. בשלב הזה הם גרים יחד עם הסבתא, ההורים של בעלה, אבא שלה (הוריה התגרשו ואמה מצאה זוגיות חדשה) ושני ילדיהם. בתה טלי התחתנה, עוברת עם בעלה משכירות לשכירות, ובעלה מעלה את הרעיון שיחפשו בית קטן להשקעה משותפת. "הרעיון חלחל לאט לאט עד שבתי מצאה מקום מקסים בבת חפר", היא מספרת, "הכל היה ירוק, ואני כל כך אוהבת טבע. הלכנו על זה".

 

 

מתי עולה הרעיון של הקעקועים?

 

"לא היה לי שום מושג מה אני אעשה בבת חפר ועלה בדעתי אחרי 26 שנה של עבודה אולי לצאת לפנסיה. לצערי, אין לי מספיק כסף כדי לחיות בלי לעבוד והפנסיה מאוד קטנה.

ואז החתן שלי העלה את עניין הקעקועים. הוא חשב שזה מאוד יתאים לרקע שלי בציור ולעובדה שיש לי יד מאוד יציבה. אני חשבתי שהוא פשוט השתגע. קפצו לי לראש כמה אסוציאציות:  קודם כל השואה, קעקועים של מספרים על ידיים של יהודים ואחר כך אסוציאציה של עבריינים".

 

 

 

"אני זוכרת שהבת שלי רצתה שנים קעקוע ושכנעתי אותה לרדת מזה. באתי ממדינה שרק בכלא היו אנשים עם קעקועים ולכן הייתה לי סטיגמה עליהם. הרגשתי שאני לא שייכת לעולם הזה, אני שייכת לעולם של הוצאות הספרים שכולם שם כמוני, מעופפים ואומנותיים. מה לי ולכל זה שלא לדבר על זה שהיה לי בראש שקעקוע מלווה בדם. אם הייתי רוצה לראות דם הייתי עובדת כאחות".

 

אז מה גרם לך לשנות את דעתך?

 

"המשפחה. בעלי מאד תמך ברעיון. הוא חשב שזה מאוד מתאים לי והתחיל להראות לי באינטרנט כל מיני קעקועים ממש אומנותיים ויפים. התחלתי להתעניין בקורסים ומצאתי קורס של שלושה חודשים, פעמיים בשבוע ארבע שעות, שהוא גם קבוצתי וגם אחד על אחד. זה עלה הון תועפות, אבל אין מקצוע בציור שמרוויחים בו כמו קעקועים".

 

את בת 56. האם קיבלת תגובות על גילך?

 

"רק בהתחלה כשנרשמתי לקורס שאלו אותי בת כמה אני בנימה כזאת של 'מה את עושה פה'. קצת כעסתי, אבל אחר כך השיחה הייתה נהדרת. היה לי ממש כייף לבוא לשם. באתי מרקע של ציור ולא הייתי צריכה לעשות טיוטות על נייר. ישר ציירתי על פירות וירקות, בעיקר דלעת ותפוחי אדמה".

 

 

מה היה הקעקוע הראשון שעשית?

 

"לשיעור השמיני היינו צריכים להביא מישהו שיתרום את גופו לאומנות, אבל לא מצאתי אז פשוט ציירתי על עצמי. ציירתי על הרגל כי הגישה קלה. היום יש לי שלושה קעקועים שעשיתי לעצמי. עשיתי קעקוע קטן שקשור לקארמה ירח עם חרוזים. ופרח לוטוס קטן. השני  היה כסא כי הוא חמוד. אולי ליד הכסא אני אעשה עץ , ואז יהיה כסא מתחת לעץ. השלישי פרח סביון".

 

קעקוע שאינה ציירה לעצמה על הרגל. צילום: אלבום פרטי

זה לא כואב?

 

"אדם שעשה עליה לא מפחד מכלום. עזבתי את הפחד שלי שם".

 

עברו כמה שבועות מאז שסיימה אינה את הקורס בהצטיינות כמובן "אני מאד פרפקציוניסטית כמו כל הרוסים", היא צוחקת. היא עובדת בביתה הפסטורלי בבת חפר ויש לה כבר לקוחות. הלקוחה הראשונה שלה רצתה דמות מהנוסע השמיני, היה לא קל.  "זה היה קעקוע גדול מעל הברך. ארבע שעות עבודה הזעתי והתרגשתי עד דמעות", היא אומרת, "אני בכלל לא מרגישה שאני עובדת על עור אני פשוט מציירת. אני רוצה שכל ציור הכי קטן יצא מושלם. זה ליופי. אני תמיד משוחחת קודם עם האנשים רוצה לדעת למה הם בוחרים דווקא את הציור הזה".

 

אינה בעבודה. צילום: אלבום פרטי

 

לבת שלך כבר יש קעקוע?

 

"עשיתי לה שני קעקועים. אחד ממש גדול של ארבע שעות. עץ עם שורשים בסגנון חופשי. והשני צמח. עכשיו גם הנכדה הקטנה שלי רוצה. בעלי לא רוצה,  גם הבן שלי מתלבט ואני לא לוחצת. לא חייבים".

 

יצירה של אינה. צילום: אלבום פרטי

 

איך הגיבה הסביבה לקריירה החדשה שלך?

 

"במשפחה כולם חשבו שזה נהדר, הנכדה שלי חושבת שאני הסבתא הכי מגניבה בעולם. היו כמה אנשים שהתביישתי בהתחלה, להגיד להם כמו חברה אחת ואמא שלי אבל הם נתנו לי חיזוק".

 

מה החלום שלך?

 

"להמשיך עם זה. זה אושר. גם אומנות וגם פרנסה. אני כבר לא בת 20 אין לי רצון לעבוד מהבוקר עד הערב. רוצה להנות. העבודה הזאת לא מתאימה לאנשים  לא סבלניים זאת עבודת נמלים. הצבע ניכנס בעור מעט ולאט. וזה יישאר לנצח, זה יכול להיות תכשיט אמיתי".

 

 עזב את שוק ההון כדי להיות דייג

 עובדות יחד, מבשלות יחד, גרות יחד

נשים שהגיל עושה להן רק טוב

גירלס פאוור: מהפכת הנשים המבוגרות

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

הצתה מאוחרת: התפרסמו אחרי גיל 45

5 סלבס שהצליחו לעצור את הזמן

 

60 זה ה-40 החדש

 מחפשים להחליף עבודה אחרי גיל 50? הצטרפו לקהילת הצעות העבודה של מוטק'ה

 

 

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בקריירה שנייה

ספר ראשון אחרי גיל 60
שבוע הספר בעיצומו, רחבי הארץ כבר מלאים בדוכנים של הוצאות הספרים, ובכל אחד מהם מציעים רבי מכר לצד ספרים...
לקריאת הכתבה
בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה
כשמסתכלים בעמוד הפייסבוק של דלית גודיס אי אפשר לגלות מיד שהיא לא עוד מעצבת אופנה. העיצובים...
לקריאת הכתבה
ממנהלת לשכת סמנכ"ל לבלוגרית אפייה מצליחה
דורית מנו טל-אור שימשה במשך עשרים שנה מנהלת לשכתו של סמנכ"ל בית הספר הפרטי "הריאלי" בחיפה, ודמות מוכרת...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה