הסופר והמשורר אבא קובנר, מראשי גטו וילנה ומפקד חטיבת פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה, העיד במשפט אייכמן. הוא גם זכה בפרס ישראל ליוצר מקורי ב-1970. ב-1987 הלך לעולמו. 25 שנים לאחר מותו בחר בנו, הצייר מיכאל קובנר, לנהל איתו דיאלוג דרך אמנותו, והתוצאה היא הרומן הגרפי "עולמו של יחזקאל". הבמאי רוני ניניו לקח את הרומן הזה, והפך אותו – יחד עם אמני הווידאו-ארט יואב כהן ואדם לבינסון – ל"יחזקאל" הבימתי, שעולה עכשיו בחאן. ניניו יצר עם שותפיו מחזה שונה, נוגע ללב ומיוחד, גם הוא בשפתו האמנותית, המעניק לצופה חוויה רגשית יוצאת דופן.

גיבור המחזה, יחזקאל, הוא משורר קשיש, בן דמותו של אבא קובנר, שחי לבדו בירושלים. המחזה מתרחש בשנת 1991, במלחמת המפרץ הראשונה, ובמהלכה מתגבשים, נבחנים ומשתנים יחסיו של יחזקאל עם נכדו, נוני, המגיע עם אמו מארה"ב לביקור מולדת; עם נעמה, פיזיותרפיסטית צעירה שנשלחת לטפל בו; ועם צ'לה, שכנתו, שחוויית השואה שלה כילדה, שונה מאוד משלו.

עם הנכד נוני, בנו של עמוס, הבן המתנכר-מרוחק עמוס, מצליח יחזקאל לשבור שתיקה, ולספר לו זיכרונות של גבורה וזוועה מהשואה, בשפה שהולמת את גילו. בתוך כך, מתבררת מערכת יחסיו העכורה-שתוקה עם בנו, ובמקביל, קשיי הנישואים של עמוס ואשתו איבון. היא מצדה, מחפשת משמעות בחייה ומוצאת שוב, ומחדש, אהבה במסלולים לא צפויים, בין היתר עם נעמה, הצלע החדשה-זרה במשוואה המשפחתית. צ'לה, השכנה הקרובה, מתגלה כקרובה ביותר בגלל חוויות העבר והשפעתן בהווה, אבל באופן משונה גם רחוקה מכל.

מחזה קאמרי ואינטימי

רצפים יפהייפיים שטוענים עוצמה ועומק. צילום: ז'ראר אלון

ניניו יצר מחזה קאמרי אינטימי, לחמישה שחקנים וְוידאו-ארט שובה עין ולב. הווידאו-ארט, בו מוקרנים ציוריו של מיכאל קובנר ברצפים יפהפיים, משתלב היטב בעלילה, וטוען עוצמה, רגש ועומק נוסף להתרחשויות האינטימיות שעל הבמה הקומפקטית-מינימליסטית. עוד נופך מיוחד שמעניק לכל ערך מוסף הוא שירים של אבא קובנר, שמוקרנים אף הם בצד הבמה, ומושרים, או מוגשים מוזיקלית בידי השחקנים.

בתוכנייה מסביר ניניו כי "זו לא הצגה על השואה, זה סיפור על אדם בן ימינו, חי-מת, שבעברו אירועים טראומטיים ואיתם הוא מתמודד ביחסים הבינאישיים שלו עם הסובבים אותו". את ההסבר המדויק הזה מוציאים לפועל שחקנים מהאנסמבל המוכשר תיאטרון החאן, שמהלכים בלוליינות מרשימה על החבל הדק שנמתח כאן בין העבר להווה, ואינם מועדים אף לרגע לתהומות של קיטש, הגזמה, או פּלקטיוּת דידקטית.

שחקנים נהדרים, תפקידים מופלאים

אנסמבל הרמוני מושלם. צילום: ז'ראר אלון

דודו בן-זאב מגלם בכאב עצור ומתפרץ את עמוס, הבן שלא מצליח, ובמובן מסוים לא הצליח מעולם, לראות את המציאות כפי שרואה אותה אביו, והוא מכמיר לב בכאבו ובזעמו. יעל טוקר אמינה כאיבון המתלבטת-מחפשת ומצמררת כצ'לה, ניצולת השואה שלכאורה אינה רדופה. דניאל גל כנעמה הצעירה, מוכיחה שוב עד כמה היא מוכשרת ובעלת נוכחות כובשת וגם הנער פיליפ דולב, שגילם בהצגה שראיתי את הנכד נוני, משתלב באנסמבל ההרמוני הזה ומשלים נכון את התמונה.

ובמרכז, בין כולם, מיתמר אריה צ'רנר, בדמותו השחוחה של יחזקאל, והוא שורט איתו את הלב בכל משפט, תנועה ומבע. כל שפת גופו אומרת הזדקנות ועייפות ממאבק החיים, כל התנהלותו – ייסורים מאופקים וכאב עצור של אדם המחפש נחמה ואהבה וחום, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. שחקן נהדר, בתפקיד מופלא.

שורה תחתונה: מחזה מיוחד, יפה בכאב ואנושיות, עם אריה צ'רנר אחד נפלא.

"יחזקאל", תיאטרון החאן. על פי רומן בתמונות של מיכאל קובנר, עיבוד לבמה ובימוי: רוני ניניו. ציורים: מיכאל קובנר; וידאו-ארט: יואב כהן, אדם לבינסון; תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אבי בנימין. משתתפים: אריה צ'רנר, יעל טוקר, דניאל גל, דודו בן זאב, פיליפ דולב/ רות בומרד. משך ההצגה: כשעה ו-10 דקות, ללא הפסקה.

מה חשבה אורית הראל על אליס בתיאטרון גשר

עוד במדור הפנאי של מוטק'ה

חובבי תיאטרון? הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה