רחל בן חיים: המעפילה האחרונה

כשמחלת הים תוקפת, גם סיפונה של היאכטה המפוארת ביותר נראה כמו גיהנום צף, קל וחומר כשאתה סגור בבטן ספינת משא רעועה המתנדנדת על הגלים, בצפיפות, במחנק וצחנה, ללא פינה משלך וכשאנחות חולים ובכי תינוקות, מפלחים את האוויר בכל רגע נתון. וזה עוד לא הכול. בסוף מסע הייסורים, לא מובטח שתרד לחוף מבטחים.זה, בקיצור מאוד נמרץ, מה שחוו 100,000 מעפילים, שהגיעו ארצה בדרך בלתי לגאלית על 140 ספינות משא ישנות, משנת 1934 ועד קום המדינה, רק כדי להיתפס על ידי הבריטים ולהישלח למחנות מעצר בעתלית או בקפריסין ואף בחזרה למחנות העקורים באירופה.

משתתפי הפנינג ההעפלה "אנו באנו..." שיתקיים בשבוע הבא (27.8) בחוף גורדון בתל אביב, יוכלו לחוות מעט מרוח התקופה, בעזרת שחזור של הגעת הספינות לחופי הארץ וירידת "מעפילים" לסירות משוטים ומהן לחוף, אל קבלת הפנים הנרגשת.

באירוע, שנועד להנציח את מפעל ההעפלה ויזמו התוכנית "ציוני דרך" שבמשרד ירושלים ומורשת, ההסתדרות הציונית העולמית, המועצה הציונית ועיריית תל אביב, יהיו גם מופעי ריקוד על רקע שירי התקופה, סדנאות אוריגמי לקיפול ספינות נייר ופיסול ספינות בחול ותוצב עמדת מידע ממוחשבת, מארכיון מחנה המעפילים בעתלית.   

אחת מהמעטים שחיים עדיין בינינו ולא זקוקים לשחזורים כאלה, היא רחל בן חיים בת ה-92, ניצולת שואה שהגיעה ארצה ב-1946, על ספינת המעפילים "אנציו סירני". בן חיים, המתגוררת היום, בהלצה של הגורל, ב"מגדלי הים התיכון" ברחוב אנציו סירני בכפר סבא, זוכרת את קורות חייה הבלתי אפשריים במקטעים, אבל נדמה שכאשר היא חוזרת לסצנה מסוימת, היא חיה אותה מחדש.

"אני בעצם אישה שלא קיימת", היא אומרת, ישובה בדירה הקטנה בבית הדיור המוגן, שכל קירותיה מכוסים בתמונות המשפחה הענפה שהקימה, שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-14 נינים, שעליהם גאוותה. "פעמיים חיי ניצלו בנס, בפעם הראשונה כשחליתי בילדותי בדיזנטריה והרופא כבר הרים ידיים ובפעם השנייה באושוויץ, כשאמרו לי ללכת ימינה ואני חמקתי מאחורי האחיות שלי, דווקא שמאלה".

 
רחל בן חיים ליד קיר התמונות המשפחתיות שלה. צילום באדיבות המשפחה

היא נולדה בעיירה סרנץ' בהונגריה ב-1926 בשם ואלריה (ואלי), בת אמצעית במשפחה בת שבעה ילדים. הוריה, שומרי מסורת וציונים נלהבים, התפרנסו מחנות לאבזרי בית.מכיוון שאביה, אהרון שיימש, לחם בצבא הונגריה במלחמת העולם הראשונה, ניצלה המשפחה, בשלב הראשון של פלישת הנאצים להונגריה, משילוח למחנות, אבל ב-1944  נשלח האב לתקופת מה במחנה עבודה בקרפטים ובהמשך חויבה המשפחה להתגורר בגטו ונשלחה לאושוויץ.

רחל בן חיים (ילדה אמצעית) בילדותה עם המשפחה לפני המלחמה הצילום באדיבותה

האם שרה והאחים הקטנים שלמה ואברהם, נשלחו מייד לתאי הגזים. האח הבוגר יוסף והאב, נשלחו לקבוצות עבודה במחנה, אך לא הצליחו לשרוד עד יום השחרור. רחל ושלוש אחיותיה, עמדו בזוועות בזכות הרבה מזל, לצד עזרה הדדית ודבקות זו בזו. "היו סופרים אותנו כל היום", היא נזכרת, "כשעמדתי ליפול במסדר מרוב רעב וחולשה, האחיות היו מחזיקות אותי. כמובן שהסתרנו את העובדה שאנחנו אחיות, כדי שלא יפרידו בינינו".

לאחר שחרור המחנה יצאו האחיות, כחושות, קרעים לגופן, למסע מפרך בדרכים המושלגות, במשאיות ורכבות, בחזרה לעיר הולדתן בהונגריה, רק כדי למצוא את בית המשפחה והחנות המשפחתית, מנופצים ומרוקנים מתכולתם. "זה היה נורא", היא נזכרת. "הבית היה שדוד בצורה ברוטלית, הכול היה שבור, זה היה ונדליזם לשמו. אפילו על המראה של הארון ירו כדור, שלא יישאר כלום".

באותו שלב, רחל החליטה שהכיוון הוא ארץ ישראל וההזדמנות לא איחרה להגיע. "זה התחיל בשיחת טלפון מאחותי אווה", היא מספרת. "היא אמרה, 'אם את רוצה לנסוע לארץ ישראל, תארזי מייד ותעלי לרכבת שיוצאת עוד כמה שעות למישקולץ, שם מארגנים אנשי הבריגדה היהודית קבוצת מעפילים'".

רחל ארזה את מעט מיטלטליה ועלתה על הרכבת למישקולץ, שם חברה לשני אחיו של ארוסה של אחותה, אחד מהם, זולי רייזנר, יהפוך לימים לבעלה ואבי ילדיה.

באוגוסט 1945 יצאה הקבוצה ברגל ועל גבי משאית סגורה דרך אוסטריה, בעזרת תעודות מזויפות, בהן הופיעה רחל כאשתו של אחד מחברי הבריגדה ומשם בקרון רכבת משא למחנה מעבר באיטליה, שם שהו כמה חודשים. ב-7 בינואר 1946 הוסעו במשאיות צבאיות לנמל ו-908 מעפילים הועלו בחשכת הלילה לספינה אנציו סירני, בדרך לארץ ישראל.

אוניית המעפילים אנצ'ו סירני צילום מתוך PiciWiki

"העלו אותנו לספינת משא קטנה מעץ", היא משחזרת, "אפשר לומר, ממש זרקו אותנו. למטה, בין הצינורות, מתחו חתיכות ברזנט שעליהן היינו אמורים לישון. אני הייתי בחורה גבוהה והיה לי מאוד קשה. הטלטולים היו איומים ולא היה מקום לזוז. יכולת או לשבת מקופלת, או לשכב עם הרגליים למעלה. אלה היו תנאים שלא ראויים גם לבעלי חיים".

במשך עשרה ימים ארוכים היטלטלו על הגלים, כשהספינה נקלעת לאזור הזרוע במוקשים ימיים ולא מתפוצצת רק בנס ולבסוף נלכדת על ידי הבריטים, נגררת לנמל חיפה, שם מתקבלים המעפילים על ידי המוני אדם ששרים את "התקווה" ומנסים לעזור להם להגיע לחוף, אך ללא הועיל. הבריטים נחושים להעביר אותם למחנה המעצר בעתלית.

מסלול הדרך שעברה רחל בן חיים בדרכה לישראל

"מסתבר שהסרטיפיקטים המזויפים שלנו לא עזרו. את רב החובל האיטלקי לקחו לכלא ואני זוכרת שהוא אמר שהוא הולך בגאווה ולא מצטער על מה שעשה".

במחנה המעצר בעתלית, הייאוש היה מעט יותר נוח. "ישנו בצריפים, על דרגשי עץ", היא נזכרת. "אוכל דווקא היה, אבל בלילות היה קר נורא והייתה רק שמיכה אחת. בשלב מסוים, נאלצתי להתכרבל מתחת לשמיכה עם גיסי זולי. כך התחיל הרומן בינינו".

זמן מה אחר כך, שוחררו רחל וזולי ממחנה המעצר והגיעו לקיבוץ מעגן שבעמק הירדן וגם כאן לא זכו לאירוח של חמישה כוכבים, חיו באוהל בחום הכבד של עמק הירדן, רחל עבדה בלול, בשדות ובמטעים וזולי במחלבת "תנובה" בדגניה. "היינו העובדים הזרים של אז", היא צוחקת, "לא בחלנו בשום עבודה".

תמונה מהאלבום הפרטי

בקיבוץ הם גם נישאו, ביחד עם עוד ארבעה זוגות, באירוע צנוע, בלי בני משפחותיהם ובלי שמלות כלה ואת שם משפחתם, רייזנר, שינו לבן חיים, על שם אביו של זולי שנספה וכסמל לחיים חדשים. זולי הצטרף להגנה ולחם במלחמת העצמאות בעמק הירדן וביום הכרזת המדינה, הם זכו כמו כולם לרקוד הורה.

בהמשך עבר הזוג בן חיים, כבר עם בנם הבכור שמואליק למושבה כנרת, שם התגוררו במבנה קטן עשוי אבני בזלת, עם מקלחת משותפת בחצר ונולדה בתם נירה ואחר כך במושב פוריה, שם נולד יוסי.

צילום מהאלבום הפרטי

בתחילת שנות ה-60 עברו לרמת גן, בעקבות עבודתו של זולי בתנובה בתל אביב ורחל, שהתפרנסה עד אז מעבודות תפירה, החליטה לשנות כיוון, למדה ספרנות, הקימה ספריה בגבעתיים ואחר כך עבדה בספריה בחולון.

לאחר פרישתם לגמלאות, היא לקחה קורסים בבר אילן והתנדבה בהעברת שיעורי עזר לתלמידים, הוא פיתח קריירה של ניצב בסרטים ואת שאר זמנם בילו בנסיעות העולם. לאחר מותו ב-1994, הוציאה לאור את זיכרונותיו בספר "יומנו של זולי". ב-2001 יצאה רחל עם משפחתה לסיור שורשים, וחזרה שוב לבית הוריה בסרנץ' ולבית הקברות היהודי, שם קבורים סביה.

בשמונה השנים האחרונות היא מתגוררת בבית הדיור המוגן, קרוב לילדים, לנכדים ולנינים. "יש פה בבית מיליון פעילויות", היא מספרת, "אני משתתפת בחוג תנ"ך, שרה במקהלה, שחיתי כמה שנים בבריכה וטוב לי".

שבט בן חיים חוגג יום הולדת לרחל בת ה-92. צילום באדיבות המשפחה

עד היום, מדי טו' בשבט, היום בו עגנה ספינת המעפילים אנציו סירני על חופי הארץ, מתכנסת משפחת בן חיים המורחבת באנדרטה ופינת הפיקניק שיזמה סבתא רחל ביער שוהם לזכר משפחתה שנספתה, כדי לציין את יום העלייה ארצה. בכל שנה ביום השואה, היא מגיעה לבתי הספר של הנינים, כדי לספר את סיפורה של האישה שלא קיימת, שהגיעה למדינה שלא קיימת.        

האירוע "אנו באנו..." יתקיים ביום שני, 27 באוגוסט, החל מהשעה 16:00 בחוף גורדון בתל אביב - הכניסה בחינם.  לפרטים  www.haapala2018.co.il

בגיל 66 הקימה להקת כלייזמריות מצליחה

 האלמנות שהפכו לנשות עסקים   

הגשמת חלום ושמה מילון

אף פעם לא מאוחר להיות עו"ד - נעמי גינס עשתה זאת בגיל 70

 גמלאים מתנדבים ומדריכים במוזיאון המדע

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה