רייכר מתרגז: אהבה מאוחרת אינה מנחמת

מדוע רק אחרי הסתלקותם של אנשים מחיינו אנחנו מרעיפים עליהם גלים של חום ואהבה? אריק איינשטיין, ספי ריבלין, אילו היו יודעים בחייהם עד כמה הם אהובים, היו בוודאי מאושרים יותר. נכון, הקרובים להם בוודאי ישבו ליד מיטת חוליים או החליקו על לחייהם, ובכל זאת, אחרי הסתלקותם אתה שואל את עצמך: מדוע לא אהבנו יותר?

מדוע לא חזרנו והשמענו באוזניהם את כל מילות האהבה שאנחנו אומרים על קברם? כך גם אני חש לגבי הורי שהלכו לעולמם לפני שנים אחדות. אילו ידעתי עליהם יותר, אילו שאלתי, אילו שוחחתי יותר. ריבונו של עולם, רגשי האשמה הללו מדכאים עד עפר.

המסקנה? אולי מרגע זה ואילך להתמכר יותר לקרובים לנו, להקשיב יותר, לדבר, ואם יש אישים נערצים על ידינו, נאמר להם זאת. לא נהסס לשגר אליהם מכתבי ברכה. נשגר אליהם מילות אהבה. אחרי מותם, כאשר נספיד אותם ליד הקבר הפתוח, קרוב לוודאי שהם כבר לא ישמעו את כל מילות האהבה שלנו. הרי מותו של כל אדם קרוב מלווה תמיד באנחה הגדולה המתמלטת מעומק החזה: אי... אילו... חבל ש... ועוד מילות צער רבות. ואולי גם ננגח פחות אנשים שאינם חביבים עלינו? הרי אחרי הסתלקותם נצטער בוודאי על כל מילות הביקורת, הזעם והמשטמה שהטחנו בהם.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

מדובר בקרובים רחוקים וביריבים. גם אליהם לא נשגר מעתה ואילך את חיצי הביקורת המורעלים והדוקרניים. הרי אחרי לכתם בוודאי נצטער על כל המילים הקשות שאמרנו והשמענו. ואם כבר מדובר בחרטה ובצער, אולי נרכך מעט את מילות הביקורת החדות כתער, את קיתונות הלעג והרפש שאנחנו שופכים, משליכים ומיידים במנהיגינו. הרי הללו בני אדם כמונו. רגישים, נושמים וחשים במדקרות החרב המכוונות ללבבם.

הבה נכריז על חזרה בתשובה. לא במובן הדתי, כאן איש הישר בעיניו יעשה, אלא במדמנה האישית והפוליטית והחברתית שאנחנו מדשדשים בה ללא הפוגה. הבה נאהב יותר את החיים ולא נצטער אחרי מותם על מילות הזעם שלא חסכנו מהם או על חיצי הלעג השנונים ששיגרנו לעברם.

יהי זכרם של אריק וספי ברוך.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

כזה כאילו

אילו רק

מגיפה ששמה לשון הרע

רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה