רייכר מתרגז: איפה הנימוס?

צילום: Shutterstock 

שבתי אמש מלונדון האהובה עלי. שהיתי בה שבוע. נחיל של אנשים זרם לקראתי ונבלעתי בו. אנשים גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, צבעוניים ולבנבנים. שום נוף אנושי שאיננו חריג.רק עניין אחד ממשיך לשובב את הנפש. נימוסים בכל אשר תלך. דלת נפתחת, ומיד מפנים לך זכות קדימה. לאוטובוס נכנסת, לא שועטים אליו בדחיפות כאילו הוא האוטובוס האחרון, אלא ממתינים בנחת. ואפילו ברכבת התחתית, שאליה זורמים המונים בשעות השיא, עדיין שומרים על נימוסים חיוניים שגורמים לי להמשיך ולהעריץ את העובדה שעל אף בליל האנשים, התרבויות והצבעים עדיין הניחוח הבריטי נעים לכל אף באשר יהיה.

שבתי למולדתי האהובה. אני מתגורר ברמת השרון. עיר חביבה ורבת תרבות. תושביה בוודאי חונכו בבתי ספר טובים והרבו להפליג ברחבי תבל ולספוג נימוסים וריחות, ואף לבצע קניות. הרי לכם חוויות מעשר הדקות הראשונות מהרגע שבו עליתי על מכוניתי והפלגתי ברחובותיה הפנימיים הרוגעים של עירי הירוקה.

בעודי מפליג לי בנחת ומזמזם לעצמי שירי מולדת, לפתע, ממכונית שחנתה בצד הדרך, נפתחה כמו במכת ברק דלת גדולה לרווחה, ורק כסנטימטר היה ביני לבין לחבוט, לנפץ ואולי לפגוע בנהג הפרוע שפתח דלת למרחב הכביש ולא טרח אפילו להתבונן במראה אם הדרך פנוייה.

מדוע? שאלתי, והוא משך בכתפיו ורומז שאני טרחן חסר תקנה. אם הייתי קוטע חלילה את ידו והוא היה מתאנח מעוצמת מכאוביו בבית החולים ונזקק לחסדי הביטוח הלאומי, אין ספק שהיה מאשים אותי שלא נזהרתי.

רק התאוששתי והמשכתי עוד עשרים מטר, והגעתי לרחוב סוקולוב, שהוא רחוב ראשי, ולפתע, מרחוב צדדי, מתעלם מתמרור "עצור", זינק טנדר עמוס נוסעים קשי יום ששבו מעמל יומם, והנהג, עב שרירים, שכמעט ופגע בי, הניף את ידו בתנועה המקובלת במזרח התיכון - יאללה... סע... אל תבלבל את המוח.

כאשר אני כותב את השורות הללו אני אומר לעצמי: אתה מדמה את כל אלה. לא ייתכן שכך יקרה בדקות אחדות מאז שובך. זה יעבור לך.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

לא. לצערי לא טעיתי. הוכחה? בבקשה. אחרי חמש דקות נוספות חניתי במקום חנייה נפלא בצד הדרך, על פי כל הכללים והחוקים. פתחתי את פנקסי בעודי יושב במכונית ורשמתי שם ראשי פרקים למאמר הזה שבו אני משתף אתכם, ולפתע אני שומע צפירה נחרצת עזה ומתמשכת. אינני מסב אפילו את ראשי. מה זה נוגע לי? המנוע דומם ואני יושב במכונית חפה מכל עבירה.

הצפירה נמשכה. הצצתי. נהגת עצרה את מכוניתה לידי, מאחוריה שיירה, וצפרה לי ברוגזה, לאיש תמים הספון במכוניתו, וכנראה שכל רצונה היה לרמוז לי בשפה המקומית: יאללה. צא כבר מהחנייה.

המשכתי במשימתי הצנועה. אינני יודע מה עלה בגורלה. אני מקווה שברגע זה אכן מצאה חנייה נטולת צפירה.

לדאבון הלב אין, כנראה, תרופה נגד החולי הזה שפשה בנו. הוא חלק מהגנים ומהדם הזורם בעורקינו. נהג לנהג יביע אומר. נכון, ישנם מחוזות רחוקים שבהם נוהגים אחרת, אבל דקה אחרי הנחיתה אתה מבין שהשפה המקומית היא אחרת.

אני נושא את פני למרומים ושואל את ריבון עולם, שהחזיר אותנו למולדתנו העתיקה לאחר אלפיים שנות גלות: עד מתי ?עד אנה? עד מתי?

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

שירה בלתי מובנת

דיקטטור בארגון המורים

מפחדים מהשלום

סכינים בתיקי התלמידים

רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה