רייכר מתרגז: איפה כבוד המת?

הרב עובדיה יוסף הלך לעולמו, ומאות אלפים ליוו אותו למנוחתו האחרונה. העצב היה גדול, אבל המהומה רבה עוד יותר. הרצון לכבד את המת הנערץ לווה בדחיפות, בצעקות, בטלטולים ובהפגנה רבתי של מהומה שאיננה מוסיפה כבוד לא למת ולא למלוויו.

מבלי לדקדק בהלכות קבורה מהדהדת השאלה: מדוע המת הטמון בארון או נישא על גבי אלונקה מיטלטלת צריך ללכת בדרכו האחרונה מלווה בדחיפות ובצעקות? האם לא ראוי אולי לאמץ את דרכי ההוד וההדר של קבורת הנסיכה דיאנה, למשל? הארון נישא על גבי כרכרה ונע חרש כאשר משני עברי המסע ניצבים דוממים ובוכיים המלווים. ליד הקבר מתקבצים רק הקרובים והמוזמנים, ולא כל מי שאגרופיו נחושים יותר. כך גם בהלווייתם של גדולי האומה האמריקנית. גם פחותי עם זוכים למסע הלוויה מכובד, נטול דחיפות וטלטולים.

ואצלנו? ככל שגדולה יוקרת המת, כך רבה המהומה המחללת את זכרו. האם דחיפות, צעקות, מעיכות ואף התעלפויות אכן מנציחות את זכרו של המת הנכבד יפה יותר מאשר ארון הנע לאיטו ללא טלטולים, זעקות ודחיפות? גם הקפיצה לבור הריק של חסידים נאמנים ושכיבה בקבר הטרי בטרם תוטל בו הגופה מעבירות תחושת אי נוחות בקרב הצופים.  כאשר התמונות הללו משודרות לרחבי תבל קיימת תחושת מבוכה, ואולי אפילו בושה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

לעומת זאת, אצל שכנינו מדרום ומצפון, ובעיקר ממזרח, הטקס הזה, הכולל צעקות, דחיפות ואי סדר זועק לשמים, בהחלט ידוע ומקובל. אצל שכנינו הלוויה פירושה אלונקה מיטלטלת בקרב המון גועש וסוער הדוחף את כל הנקלע על דרכו למען ייטיב את עמדתו ליד האלונקה. האם מנהגי הנוצרים אינם יאים יותר לכבוד המת?

אנחנו נישא את התפילות שלנו ונכבד את זכרו של המת בדרכנו, אבל הטקס יהיה מסודר ומאורגן ויוסיף כבוד למת ולמשפחתו, והמלווים יצפו מנגד ולא יחוללו מהומה. הרי גלוי וברור לעין וללב כי הדחיפות והיללות והזעקות ליד הקבר בוודאי גורעות מההדר הראוי למלווים את המת הנכבד בדרכו האחרונה. מי יתן והדברים הללו יחלחלו למוחות וללבבות המופקדים על טקסי הקבורה בארצנו.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

יש שופטים בישראל?

יורדים חסרי בושה

הישראלי המכוער

אלימות במשפחה