רייכר מתרגז: האב כבר נענש

אב אומלל קיבל שיחת טלפון דחופה כאשר יצא ממכוניתו. הוא היה עסוק בשיחה עד כי שכח במכונית תינוק שנמצא לאחר שעות ארוכות כשהוא חסר רוח חיים. האב והאם האומללים הביאו לקבורה את ילדם האהוב וצערם הגדול מבקיע ללא ספק את שערי השמיים. מהו עונשו של מי ששוכח את פרי בטנו ואהובו במכונית? עונשו ללא ספק הוא צער ויגון אין קץ המלווים אותו כל ימי חייו, אולם בארצנו קמה זעקה גדולה שהדהדה בכל קצוי התקשורת הכתובה והמשודרת: יש להעניש את האב החוטא.

גל של מאמרים ותגובות הוליד את התוצאה הבאה: 65 אחוזים מהמשתתפים בסקר שערך העתון "ידיעות אחרונות" קובעים ללא ניד עפעף: יש להעמיד לדין כל הורה שישכח את ילדו ברכב ויביא אולי חלילה למותו. כלומר, מותם של יקיריהם איננו עונש הולם על רשלנותם. עליהם, לדעתם של אותם ששים אלי עונש, יהיה לשלם קנס ואולי הגרוע מכול, העונש הכבד מנשוא יהיה שלילת רישיון הנהיגה.

כיצד יש לכנות את אותם תומכים נלעגים בעונשים שיטיל שופט תורן או שופטת עמוסה לעייפה על מי ששכלו את ילדם בגלל רשלנותם? האם הצער, היגון וההלקאה העצמית אין בהם די? היתה כאן עבירה, טוענים המצדדים, ועל כך יש להיענש. נכון. על רשלנות בנהיגה הגורמת לתאונה יש להעניש, שהרי המתרשל יודע את אימת העונש הצפוי ועל כן מיטיב עם נהיגתו. הוא לא ידהר מעבר למהירות האסורה, שאם כן ייענש. כלומר העונש הוא תגמול הוגן עבור ביצוע עבירה כאשר בידי העבריין נתונה הברירה לכבד את חוקי התנועה או לצפות לעונש או חלילה לתאונה.

אבל כאשר תינוק אהוב ננטש במכונית ונמצא מת, האם אין בכך כדי להעניש ולייסר את החוטא בעונש הנורא מכול? האם עונש שיטיל שופט יהיה בו כדי להרתיע הורים מהמתת ילדם, שהרי אהבתם הגדולה ודאגתם לפרי בטנם היא זו המגינה על ילדיהם מכל פגע?

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

הרי הענישה נועדה למנוע חלילה מעשה עברייני המתבצע במודע. הענישה באה להרתיע. במקרה נורא זה את מי מבקשים מצדדי העונש להעניש? את נוטשי אהובם הרך והמייבב במכונית? האם אין מדובר באסון נורא ששום עונש בעולם, כולל מיתה, לא היה מרתיע יותר מאשר עצם אובדן הילד האהוב והננטש במכונית סגורה שהחמצן בה אוזל?

נדמה לעתים כי קול המון כקול שדי. שיש תבונה המצויה בהמונים שחורצים את דינם בעניין זה או אחר, והתבונה הקולקטיבית וההיגיון מבצבצים מבין שפע הרצונות. כאן נדמה כי התוצאה מביכה ונטולת היגיון ואף מעידה, לטעמי, על רפיון שכל, וזאת בלשון המעטה.

ואולי נתנחם בהשערה כי מדובר במדגם מצומצם עד כדי מבוכה שלא מלמד כלל על מה שחושב האזרח המצוי כאשר הוא שומע על הרשלנות הטראגית שהסתיימה בעונש הכבד ביותר שהמציא בורא עולם?

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

למי שייכות המדרכות

הרוגז הוא המקור לחיוניות שלי