רייכר מתרגז: יורדים חסרי בושה

כותב שורות אלה מסתכן ומוכן לשמש כמטרה לחיצי זעמם של היורדים מכל מין וזן, והריני שואג בקול גדול: צודק יאיר לפיד כאשר הוא מגנה את היורדים. הוא צודק כאשר הוא מוקיע את אלה "המוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר".

בסדרת הכתבות החושפנית בערוץ 10 מדובב מתן חודורוב בכישרון גדול את היורדים מכל מין וזן, והם, בקול בוטח ללא היסוס, מסבירים: "בארץ קשה... לא הצלחתי לסיים את החודש. וכאן", אומרת יורדת שהעברית הטובה בפיה מעידה כי חלב הירידה עדיין על שפתיה, "כאן", היא אומרת בגאווה וסוקרת את גינתה הנאה, "כאן נוח יותר"...

חיים גורי, משורר הפלמ"ח, היה מצטט באוזניה את שיריו הנפלאים על לוחמים שחירפו נפשם כדי שלהוריה של היורדת תהיה קרקע בטוחה בארץ הזאת לאחר זוועות אושוויץ. קירות הבית השלישי נעים ומאיימים ליפול לנוכח אמירתם חסרת הבושה של בני הארץ הזו: "ירדתי בגלל סיר הבשר. נוח לי יותר שם, בפלורידה, בברלין או בלונדון".

כאשר רבין מנוחתו עדן כינה את היורדים "נפולת של נמושות" כבשו הללו את פניהם בקרקע מחמת הבושה, והיום, כאשר לפיד חוזר על האמת המבישה - ירידה בגלל נהייה אחר סיר הבשר בהחלט ראויה לבוז ולהוקעה - מסתערים עליו יורדים חסרי בושה. בדירה המרווחת בברלין או בפארק המוריק במיאמי או בלונדון הגשומה הם מתכחשים לחלומו של בנימין זאב הרצל.

וליורדים נאמר רק זאת: הוריכם המבוגרים נותרו כנראה בבית האבות בארץ ומעת לעת הם מקבלים מכם שיחת טלפון ואולי הבזק של מיילים. ילדיכם יאמצו בהדרגה עגה שונה, העברית שבפיהם תתפוגג. האנגלית או שפה זרה אחרת תתפוש את מקומה. הם יבקרו בארץ מעת לעת והשהייה בין ביקור למשנהו תתמעט. הדור הבא של נכדיכם יעמוד דום כאשר יישמע ההמנון האנגלי המבקש מהאל לנצור את המלכה, והדגל האמריקני רב הכוכבים יגרום להם להזדקף. ציון הרחוקה תיוותר בספר הזיכרונות שלהם מרוחקת וזרה. ולא בגלל איומים על השמדתה, חלילה, ולא מחמת האיום האיראני שבהחלט מקפיא את הדם, אלא בגלל משכורת טובה יותר והאוברדראפט שנמוג.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

הרצל בוודאי מתהפך בקברו. הוא אולי שומע את הנימוקים הללו החצובים בסלע של היורדים: נטשתי את ארצי ומולדתי ועמי השב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות ובמקום להאזין לצלילי "התקווה" אני מתענג על פכפוך הממטרות בגינתי המטופחת. נכון שילדי לומדים אולי בכיתה אחת עם צאצאיהם של אלה ששיגרו את סבי וסבתי למשרפות, אבל זו דרכו של העולם.

הם, היורדים, מזדקפים בגאווה בעת הנפת הדגל האמריקני המשובץ בכוכבים, ודגלי הכחול-לבן יתנופפו אולי במסיבת יום העצמאות אצל החבר'ה במועדון. שם, הם אומרים, נשיר שירי מולדת נוגים, אבל נשוב לביתנו במכוניתנו רבת הצילינדרים.

ואנחנו מטיחים באוזנם בקול גדול: אוי לאותה בושה. לפחות תלחשו בעצב: אני חלש. נטשתי את מולדתי היחידה כדי שאגמור את החודש ולא יהיה לי אוברדראפט. וכאשר ישאל אתכם המראיין מדוע, אל תחזרו על מה שאמרתם השבוע בערוץ 10: אתם אשמים. אתם שנשארתם בארץ. מדוע לא הצלחתם להעניק לי איכות חיים טובה יותר? מדוע המשכורת שלי לא מספיקה לקיים רמת חיים ראויה?

אני, הצבר הנלעג, כותב שורות אלה, מציע לכם: תישארו כאן. תיבחרו לכנסת, לראשות העיר, לוועד המקומי! תילחמו! זו ארצכם. תזעקו בקול גדול ותשנו את המציאות שאתם בזים לה. רק לפני דקה נולדה הציונות והעם שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, וכבר ניבעים סדקים גדולים בחומה המוצקה לכאורה שבנינו כאן.

ואולי נצטרף, חלילה, ליושבים במאה שערים, בברוקלין או בגולדרס גרין, ואולי גם ליד שער ברנדנבורג, ונמתין לבואו של המשיח?

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

הישראלי המכוער

אלימות במשפחה

שקט בבקשה

אין כבעל ניסיון