|
ח"כ מאיר שיטרית, חבר כנסת מוערך ושר לשעבר עתיר הישגים, התלבט מאוד לפני שפרסם את מצבו הפיננסי האיתן. הוא ידע כי הסתרת המידע הזה תקדם אותו בבחירות לנשיאות. מדוע? כי בארצנו המעוותת נחשבת הצלחה לכישלון. מי שעשה כספו בדרך הגונה מסתיר את אוצרותיו, למען לא יתקעו יתדות בדרכו מחמת הקנאה המפעפעת. אשתו המוכשרת של שיטרית היא שמצליחה בעסקיה. האם יש להצניע את הישגיה? מדוע? זה הנוהג במדינתנו. ככל שתהיה כושל ונטול ממון ומתגורר בדירה הזקוקה לשיפוץ מהיר, כך גם תהיה נערץ ונישא על כפיים, במיוחד אם פניך לעבר משרה ציבורית.
גם פרופ' דן שכטמן, מועמד מוערך מאוד, בוודאי התחבט והתלבט בטרם יפרסם כי איננו גווע ברעב חלילה. לבסוף נכנע לדעת הקהל ופרסם את הכנסותיו. הוא קיבל למעלה ממיליון דולר עבור הפרס הנחשב ביותר בתבל, פרס נובל. הוא לא מיהר להצהיר על הונו. הוא ידע כי במדינת אי-פירגוניה שבה אנו חיים כל הצלחה מהווה מוקד לקנאה ולהכפשה. נכון שיש לבדוק את מקור כספם החבוי של מועמדים, כמו למשל בנימין בן אליעזר, רק אם מעליהם מרחף סימן שאלה מוסרי.
גלי הקנאה והזעם המשולחים באלה שהצליחו כספית בחייהם היא סטייה מכוערת שאיננה קיימת במחוזות כמו ארצות הברית, אנגליה, צרפת ושאר ארצות המערב. קנאה ותחרות מעוררים יצירה והצלחה. אצלנו, רצונו של המתחרה הוא לא לצאת לעולם בהברקה, אלא להכפיש, לרדוף ולרמוס את יריבו.
הקנאה, שהיא מנוע חיובי, שהרי היא מעוררת רצון להצליח יותר, מהווה לעתים בארצנו בלם והנחת מוקשים בשדות המניבים של "המנוולים האלה, שהצליחו", רחמנא לצלן.
כותב שורות אלה היה, לפני כחמש שנים, מועמד לכנסת מטעם מפלגת הגמלאים. על בשרי שלי חוויתי את החוויה המבישה הזו של קנאה משתלחת, ברגע שאתה זוקף מעט את ראשך ומבקש חלילה לעצמך משרה ציבורית. העיתונאי לשעבר אריה אבנרי (להבדיל אלף הבדלות מאורי אבנרי הנערץ), המתהדר בנוצות של לוחם בשחיתות, זינק ממחבואו וכתב כנגדי את הדברים הבאים:
"גדעון רייכר סיפר לציבור הקוראים, הצופים והמאזינים בקול מרוסק על המורשת שקיבל מאביו המנוח, על הבניין החיפני דל האמצעים. חרף מאמצי לא זלגו משום מה דמעות בעיני", כותב אריה אבנרי, וממשיך: "נזכרתי באמו האלמנה של רייכר שנותרה בגפה בחיפה והוא, הבן היחיד עתיר הנכסים, לא הקפיד לבקרה לעתים קרובות".
אבנרי מחק מהר את הפרסום הנאלח הזה בידיעה כי אם הייתי מגיש נגדו תביעת דיבה, ואני עדיין יכול, היה צריך למכור את דירתו כדי לשלם לי פיצויים, שכן האמת היא, וקל להוכיחה, אמי מנוחתה עדן לא הייתה אלמנה בחיפה אלא התגוררה עם אבי, פועל בניין קשה יום, בדירה צנועה. אני, בכספי שלי, אם כי הייתי רוצה להיות כאמרתו של אבנרי "עתיר נכסים", העברתי את הורי לבית אבות ראוי בירושלים, כדי שיהיו סמוכים אלי ואוכל לבקרם לעתים קרובות, ומימנתי מכספי את הוצאות המחיה שלהם. שכן הפנסיה הדלה של אבי לא הספיקה אפילו לשלם את דמי האחזקה. וכך עשיתי במשך למעלה מ שלושים שנה. אבי נפטר כמה שנים אחרי שאבנרי הרג אותו בהבל פיו.
רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק
ישנן עוד פנינים באמתחתו של הכותב. ומה היה מקור ההשראה שלו? הרי מדובר בעניין ששאירע לפני עשרות שנים, הורי נפטרו זה מכבר, ואני עמדתי לבחירה לפני חמש שנים? לטעמי, קנאה יוקדת וצורבת.
כמותו ישנם רבים מתוכנו. עד כדי כך שכל הצלחה צריכה להיות מוצנעת. אם אתה רופא שעשה חיל וידענותו רבה, וחולים משלמים לו כרופא פרטי (ואין הכוונה למסגרת הציבורית) סכומים נכבדים עבור ידענותו, הוא זוכה מיד לקנאה ולהטחת דברי עלבון.
אם אתה דל אמצעים ורואה ברחובות ניו יורק, למשל, מכונית רולס רויס שבה מסיע נהג את הבוס עתיר הממון, אתה אומר לעצמך, יבוא יום, אני אתאמץ, אצליח, ואוכל להרשות לעצמי גם מכונית כזו. בארצנו הקטנה והמוקפת אם אתה נוסע במכונית רבת יוקרה כזו אתה זוכה לגלים של קנאה צורבת וללחישות של נהגים חולפים: נבל... בוודאי עשה את כספו בדרך רמייה... מלווה בריבית קצוצה... אולי אפילו סרסור...
עתירי הון ומצליחים חייבים להצטנע בארצנו. רק כך יימלטו מגלים של שנאה יוקדת. זמר מצליח שהכנסותיו גדולות בזכות כישרונו ואין הוא מתקרב, חלילה, לקטינות, מוזכר ללא הרף בתקשורת כמי שעושה הון ולאו דווקא בהקשר חיובי.
מה קרה לנו? מדוע הקנאה האוכלת בקרבנו כל חלקה טובה איננה מפרגנת למצליחנים? אני כבר מנחש את התגובות: אי אפשר לעשות כסף בדרך הגונה... אי אפשר להצליח בארץ הזו בלי לרמות... ועוד דברי הבל כאלה. הגיעה העת למחוא כפיים למצליחנים בכל אחד בתחומי חיינו: רפואה, מדעים, אמנות, בתנאי, כמובן, שלא עשו זאת בדרכי מרמה ועושק. אגב, ישנם רבים כאלה.
פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]
עוד עם רייכר:
אין תמורה
איך הוא עומד בזה?
שיא ההפקרות
שאלה של כלכלה
רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה
|
