רייכר מתרגז: שביתה מבישה

זכות השביתה היא כמעט עיקרון מקודש. חלפו הימים שבהם העובד היה חפץ הנשלט על ידי מעבידים רודנים. אולם הזכות הזו צריכה להיות זכה וטהורה, ולא להפוך לקרדום גס נטול הבחנה. עובדי רכבת ישראל משרתים ציבור גדול, ברובו נטול יכולת כספית, הנשען על כלי תעבורה ממלכתי רב פגמים, כמו איחורים ורשת פסים דלילה וזמני המתנה ארוכים ותקלות אינספור. והנה החליטו נהגי הקטר שמכסת העבודה החדשה שהנהלת החברה החליטה עליה איננה מקובלת עליהם.

לשם כך, כמובן, קיים ועד עובדים ששריריו חסונים או הסתדרות עובדים שנציגיה עירניים, אבל נהגי הקטרים החליטו לנקוט בנשק אחר, מביך, המעיד על אובדן הבושה. אני חולה, אומר נהג הקטר, והכל יודעים, גם ילדיו ובני משפחתו, כי הוא מתחלה. לפתע עטו הנגיפים על עשרות נהגי קטרים ופסחו על שאר עובדי רכבת ישראל. הלא כל שתום עין מבחין בטענה נטולת הבושה.

מדוע לא לנקוט בנשק היעיל והמוכר של הכרזה על שביתה או ניהול משא ומתן ענייני על ידי נציגי העובדים המוסמכים על תנאי עבודתם של נהגי הקטרים? מדוע להוציא את דיבת הרכבת רעה? הרי כל עובד רכבת מסור ונאמן מסמיק מבושה כאשר חבריו האוחזים בהגה הקטר גונחים לפתע באפיסת כוחות ומכריזים על מחלה כמעט חשוכת מרפא. כיצד יביטו בעיניהם של ילדיהם היודעים כי מדובר בהתחזות? כיצד יטיף מחר אב המשפחה מילות מוסר וערכים באזני ילדיו ובני משפחתו היודעים כי הוא המטיף אחז בנשק ההונאה?

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כולנו תקווה כי הנגע הזה ייעלם מנופנו. אדם הגון המרוויח את לחמו ביושר ונאבק על זכויותיו צריך להכיר בטוהר הנשק. העובדים בשירות הציבורי בארצנו אינם נטולי כוח רופסים המתחננים לתנאי עבודה הוגנים. הם אוחזים ביד רמה בהגה השלטון ביחסי העבודה, ולא אחת הפכו את מקומות עבודתם הציבוריים למעין נחלה פרטית. הם אינם מתחלים גונחים, אלא עתירי כוח וקשרים ואוחזים בנשק רב עוצמה, במשאבים ציבוריים חיוניים הנתונים לשליטתם לשבט או לחסד.

החשש מלהרגיז את עובדי המים החשמל והתחבורה לבל ייפגעו חלילה וייעלבו, הוא מגוחך. הללו החסונים והשריריים הופכים לפתע לילדים מייבבים וחלושים המתחננים בקול דק: חלינו, נפצענו ,אנחנו זקוקים לעזרה. בושה.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

מה בריא ומה מוקצה

הניחו לנבחרים

שיחות השלום

הקרב על הנמלים