רייכר מתרגז: תזכיר לי מי אתה

בגיל מתקדם, ואני יכול להעיד על כך, הזיכרון מתעמעם. יש בכך לעתים ברכה. כאשר הזיכרון חד אנחנו משמרים כעסים מציקים וחוויות לא נעימות, שהרי איננו מסוגלים להדחיק אותם או לסלקם מזיכרוננו. לעומת זאת, כאשר הגיל מעמעם את הזיכרון אנחנו נוטים לשכוח את המריבות הקולניות ואת הכעסים של העבר וגם את נושאי הטרוניה.

לעומת כל אלה המבוכה שלי גדולה כאשר מעת לעת אני פוגש אנשים המאירים את פניהם אלי, טופחים על שכמי ושואלים בקול גדול: "נו, מה נשמע?".

הבעת פני מסגירה את מבוכתי. אינני מכיר אותם, או לפחות אינני זוכר שנפגשנו אי פעם.

פני הטופח או הטופחת נופלים: "מה? אתה רוצה לומר שאתה לא זוכר אותי?".

ואני מגמגם: "לא כל כך. תזכיר לי".

"נו באמת. אל תעשה את עצמך", המציקים אינם מוותרים.

מה אעשה? אני כובש את פני מבושה ומתוודה בקול שבור: "תעזור לי...".

"לא". נשמעת התגובה הקשוחה. "תיזכר. אני לא ממהר".

"אבל אני כן ממהר", אני ממלמל בחשש.

הקרב מוכרע אחרי הרבה חילופי דברים והתוצאה: "נו, בחייך... הרי היינו ביחד בשומר הצעיר", או: "היינו ביחד בקיבוץ", או: "למדתי איתך באוניברסיטה", וכך הלאה, ואני משייט בכל תחנות חיי.

לא מזמן נשבר השיא כאשר זוג חביב השמיע לי את הטקסט המוכר ונעלב כאשר לא זכרתי שנפגשנו על אונייה שעליה הפלגתי לפני ארבעים ושתיים שנה בדיוק.

המציק או המציקה שרואים אותי מעת לעת על המסך, או את תמונתי בעיתון, משמרים כנראה את המראה. אבל מה יהיה עלי? אני אינני זוכר אותם. כמובן, ישנם גם כאלה שאני חייב לזכור, שהרי נפגשנו רק בשבוע שעבר. אבל מה אעשה? אינני זוכר, ולמרבה המבוכה והעלבון אני מוקע שוב ושוב אל עמוד הקלון.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

מעת לעת, כאשר אני מבקש להיחלץ ממעגל הבושה, אני לוחץ את ידו או ידה של מי שחובט על כתפי בידידות אמיצה ומכריז את שמי. עכשיו אני מצפה ממנו, כמנהג העמים המתורבתים, שאף הוא ינקוב בשמו. אבל אני נופל במלכודת הזו שוב ושוב. מדוע? מפני שאלה שאני מנסה בדרך הזו לחלץ את שמם משיבים: "אני יודע מי אתה", אבל את שמם לא יסגירו.

הבה נכריז על נוהל חדש. יש ללחוץ את ידו של האדם שאליו אתם פונים ולהכריז את שמכם בקול צלול, ואז הנלחץ יאמר בוודאי, "אני יודע", כאשר כמובן לא היה לו שמץ מושג עד לרגע זה מי אתה או את, וכך ניחלץ כולנו מהמבוכה. אנחנו נסתיר את קלונה של השכחה, והוא לא יידע לעולם את סודנו.

אנא, מרגע זה ואילך הפסיקו את המשא ומתן המייגע והמשפיל. ביררתי וגליתי כי גם נשיא ארצות הברית המוכר והידוע, כאשר הוא לוחץ ידו של אדם הוא מציג עצמו בשמו. ללמדך שזו דרך חיים שיש לאמצה בארצנו הקטנה.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

לא מוותר על סוכן ביטוח

הבו נשק להגנה עצמית

מסרים מעולם אחר

מלחמות הגנרלים

רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה