רצח האחיות ביפו

קיץ 1936. קיץ חם. תל אביב עדיין תל אביב הקטנה והתמימה, עדיין מתערסלת בחולות בהירים. בתים בני שלוש וארבע קומות נחשבים לכמעט גורדי שחקים. שרונה - היום מתחם הקריה - עדיין כפר חקלאי מוריק ומשגשג של הטמפלרים הגרמנים. ואני - הישיש רווי הזיכרונות והגעגועים הנוסטלגיים - עדיין ילד בן עשר שפוסע בכל בוקר ברחובות החול של העיר העברית הראשונה בדרכו לבית הספר. קיץ 1936. תאריך שנצרב בנפשו של ילד הרואה לראשונה בחייו הלוויה. אוגוסט של שנת 1936. בן כמה היית אז ילד? בן עשר. אבל אתה זוכר. מפני שיש אירועים וחזיונות הנצרבים בעמקי הבשר ואינם משתכחים. בבוקר קיצי אחד, בעיצומם של "מאורעות 1936", הולמות בתושביה של תל אביב הקטנה כותרות שחורות של עיתוני הבוקר: שתי אחיות רחמניות, יהודיות, נרצחו ביפו. אוגוסט 1936 אינו דומה לאוגוסט 2011.יהודי שנהרג - זעזוע, תדהמה, יגון של אמת. ועיר אבלה וזועמת. תל אביב עיר קטנה. קהילה אינטימית. כך כל הארץ, כל היישוב העברי. מרתה פינק. נחמה צדק. השמות האלה נשמעים חזור והשמע בבתים הקטנים של אז, בדירות הצנועות של אותם ימים. הם יהיו זכורים זמן. שמותיהן של שתי אחיות יהודיות הנוסעות יום-יום לבית החולים הממשלתי ביפו לטפל בחולים ערבים. המאורעות בעיצומם והן, כאחרות, מוסעות בליווי שוטרים בריטים. בבית החולים עצמו הן נחשבות מוגנות. שהרי בחולים ערבים הן מטפלות, ואיזה ערבי יקום עליהן להרגן? אבל בערבו של אחד מימי אוגוסט 1936 אורבים מרצחים בפתחו של בית החולים הממשלתי שעה שהן מגיעות לעשות את משמרת הלילה שלהן. יריות מהדהדות ברחוב היפואי. שתי האחיות הרחמניות נופלות על המדרכה ונופחות את נשמתן. תדהמה. זעם. אבל. ולמחרת - תל-אביב הולכת אחרי שני הארונות. כאן, ברחוב הזה. במורד אלנבי. לכיוון בית העלמין שברחוב טרומפלדור. אזרחים ניצבים משני צדי הרחוב שהתנועה בו פסקה. החנויות מוגפות ועל הכביש תהלוכת יגון וזעם. אחיות בלבן עם זרי פרחים. "גפירים" בחאקי ובכובעי קולפאק צמריים. שוטר בריטי בכובע שעם קולוניאלי, חותלות כחולות מהדקות את מכנסיו ובידו זר פרחים גדול. ואזרחים שתוקים, רובם בחאקי של אותם ימים, רבים מהם בקסקטים לראשם. הלוויה ארוכה, דוממת, במורד אלנבי. לא ראשונה. לא אחרונה. אוגוסט 1936. אז לא קראו לזה אינתיפאדה. קראו לזה מאורעות דמים. בן כמה היית אז ילד? כמעט בן עשר. ואתה זוכר. כי ישנן מכוות מזכרת שהזמן אינו מעלימן.