לקראת יום השואה ביקשנו מכותבי מוטק'ה להעלות את זיכרונותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם לקראת יום השואה. לא היינו צריכים לבקש: רבים מכם עוסקים בנושא באופן שוטף, ועל אחת כמה וכמה לקראת יום השואה. הסיפורים המצמררים שעלו בבלוגים, השירים שהופכים את הבטן, המחשבות שיש לנסח אותן בניסיון להבין, לזכור, לא לשכוח.

הקטעים שמופיעים כאן מקוצרים וערוכים מטעמי נגישות, אנחנו מזמינים אתכם לצלול אל הסיפורים המלאים.

הסוד: מתוך הבלוג של חנה רודיטי

לסיפור המלא

השואה היא כבר לא שישה מיליון בשבילי. צילום: חנה רודיטי

ילדות נעימה בעיר נתניה - ימי השואה עברו עלינו כמו עוד יום. המספר שישה מיליון ממילא לא היה נתפס אז, עבורנו, בני השבע או השמונה. אמי הגיע לארץ עם העלייה הגרמנית של 1933 ואבי הגיע כפליט בשנת 1946 מפורטוגל. "הייתי בצרפת וברחתי משם" הוא הסביר לי. יותר לא שאלתי - באותה תקופה לא שאלו שאלות.

כ-20 שנה מאוחר יותר קיבלתי חבילה גדולה מהמוזיאון לזכר יהדות בלגיה במכלן - עיר ממנה נשלחו היהודים ישירות לאושוויץ. עשרות דפים - בכל דף שם של בן משפחה שנספה - שם האיש, מספר הקרון, תאריך המשלוח לאושוויץ. רשימות מקוריות של הגרמנים. ובין הדפים, רשימות של הקהילה היהודית. בכל דף שמות בני המשפחה, כשאב המשפחה חתום למטה.

אני רואה את חתימתו של אבי, ולמעלה – הנשימה נעתקת ממני – שמותיהם של אישה ושני ילדים רכים. מה זה? אני שואלת את אמי. היא מחווירה. כן, לאבא היו אישה ושני ילדים, הוא לא רצה שתדעי, השביע אותי, אז לא סיפרתי.

חלפו עשר שנים. אני אוספת מידע. מיכל מהפורום לחיפוש קרובים במוטק'ה מנסה לעזור לי למצוא מידע נוסף. כל פיסת מידע גורמת להתרגשות ולבכי.

השואה היא כבר לא שישה מיליון בשבילי. היא שני ילדים רכים, בני חמש ושלוש, שעשו את הדרך הארוכה מגרנד, עיירה קטנה בדרום צרפת, אל מרתפי ההשמדה באושוויץ.

אידה ושרלה, יהיה זכרכם ברוך.

אני? יהודייה? מתוך הבלוג של טובה פריש

לסיפור המלא

פסל העלמה נשענת, ממש מול ביתנו. צילום: טובה פריש

במלחמה גדלתי במנזר, עם אחיות רחמניות שהאכילו אותנו בדייסה מתוקה וחיוך. אבל אני סירבתי לאכול. רציתי את אבא ואמא. הגעגועים היו כל כך חזקים שהגעתי לתת תזונה ולקחו אותי לבית חולים. באותו זמן נכנסו הגרמנים למנזר והרגו את כל הילדים והנזירות שהסתירו אותם. שוב ניצלתי בעזרת המלאך השומר עלי.

איני מבינה מדוע לא שמר על הנזירות הטובות ועל הילדים החפים מפשע.

המלחמה נגמרה. אבא חזרה. לא היה אושר כאושרי. אאידה נפטרה. הבנתי שלא אוכל לראותה שוב. אז לא הבנתי מהו מוות. הנוכחות של אבא פיצתה אותי על הכל.

בבית נהגנו כנוצרים, למדתי בבית הספר הקתולי. בחג הפסחא ציירנו גבעות ירוקות עם דשא וארנבות. לא הבנתי מדוע דודה רבקה מחסלת לי את הציורים האלה, ומדוע נעלם ספר התפילות שאאידה היקרה נתנה לי.

בכל יום הייתי חוזרת מבית הספר עם שתי חברותי החמודות. מדי פעם צעד אחרינו איש מוזר עם כובע ברט חום. אילונקה, חברתי, אמרה בלחש לשתינו: "זה האיש, יהודי הוא. אתם יודעים מה יהודים עושים? הם תופסים ילדות כמונו בשק וזורקים לדנובה ודי".

יום אחד חזרתי לבדי מבית הספר והאיש עם הברט החום אחרי. התחלתי ללכת מהר וגם הוא לא פיגר, אז פרצתי בריצה .לא הסתכלתי אחורה עד הגיעי הביתה. איזה מזל היה.! צהריים ואבא בבית. הוא ראה את המבט שלי והנשימות מהריצה ושאל מה קרה. סיפרתי לו שיהודי הלך אחרי, "ואתה יודע מה יהודים עושים לילדות?". וסיפרתי לו.

אבא הושיב אותי על ברכיו וסיפר לי שאנחנו יהודים, ושיהודים הם אנשים טובים. אבל טוב להיזהר מהאיש, שאינו יהודי. הייתי מזועזעת, אבל במחשבה שנייה חשבתי שאם אבא יהודי –אז זה לא יכול להיות רע. אבא השביע אותי לא לספר על כך לאף אחד, ושאם ישאלו בכיתה מי יהודי – לא להצביע.

ואכן זה קרה. יום אחד שתי נזירות הגיעו לשאול את השאלה הזאת. כמובן ששמעתי בקול אבא. רק למזניק בספסל האחרון נפל העיפרון בדיוק אז והוא התכופף מתחת לשולחן להרימו.

בהמשך נסענו ברכבת לנמל באיטליה, שממנו תכננו להגיע באונייה לארץ. מזניק היה שם עם עליית הארץ. כמה הופתעתי לגלות עוד ילד יהודי שלמד איתי באותה הכיתה בבית הספר הקאתולי.

לסיפורים שלכם שפורסמו בשנה שעברה, לחצו כאן

מרכבת המים אל החיים: מתוך הבלוג של גבי מנדלסון

לסיפור המלא

תשע פעמים ניצל אבא. צילום: shutterstock

באחת השבתות בחורף שנת 2008 נתן לי אבי צרור של דפי פוליו בכתב ידו, שנשאו את הכותרת "קורותי בזמן השואה". אבי יליד צ'כיה, בן 95 וחצי כיום, תשוש ,אבל צלול בדעתו. נפשי סערה ימים אחדים אחרי שסיימתי לקרוא את שכתב.

תשע פעמים היה בסכנת חיים קיומית. באחד המקרים התחבא אבי עם משפחתו בביתה של אישה נוצרייה טובת לב שנתנה להם את דירתה, והלכה לגור אצל בנה. באחת האזעקות ירדו כל תושבי הבניין למקלט, אחת הדיירות שמה לב ששעון הגז שהיה במקלט של הדירה בה שהה אבי ומשפחת עובד, היא שאלה את האחראית לבניין מדוע בעלת הדירה אינה יורדת למקלט ונענתה שזו אינה בביתה. חשדה התעורר שיהודים מתחבאים בדירה והזעיקה את המשטרה הנאצית. האחראית לבניין, שהיתה בסוד העניין, עלתה במהירות להזהירם, והם הצליחו להימלט.

במקרה אחר כבר היה אבי ברכבת המוות שנסעה למחנה השמדה. אבי שישב בסמוך לדלת הקרון הבחין שהדלת חזרה מתיקון ואחד מקורות הדלת הוחלפה בקורה חדשה עשויה מעץ רך יותר. באמצעות חפץ חד שהיה ברשותו, הצליח אבי אט אט לחתוך בקורת העץ החדשה, עד שיצר פתח גדול דיו כדי לשלשל ידו החוצה, לפתוח את סוגר הדלת מבחוץ, להציל עצמו ורבים מחבריו לקרון שזינקו החוצה בלילה חורפי מושלג אל הלא נודע.

גולשי מוטק'ה כתבו פוסטים רבים ומרגשים לקראת יום השואה. הנה נוספים:

"אבא שלי מאוהב", כותבת רחל 123, על אהבה בלתי אפשרית.

אמרות כנף לקראת יום השואה שאסף מוטי הקרייתי

למוות יש ריח, שירה המצמרר של בלה_685_

מזמן לא הייתי כאן, שיר הגעגוע של סייה

גורל, שירה של יעל פנקס, על זיכרונותיו של זקן ערירי