שחקן מחפש במה

שחקן מבוגר ששוהה במוסד מקבל הזדמנות נדירה להופיע בפני קהל, כשהוא מתבקש על ידי מנהלת המחלקה במוסד לתפוס את מקומו של בעלה החולה. גיבורנו נענה ברצון, שכן חיכה להזדמנות כזאת שנים. אלא מה? הזיכרון שלו אינו כפי שהיה בעבר, ובכל זאת ? הוא עולה על הבמה ובמקום לראות בזיכרון המתדרדר טרגדיה, הוא מגייס לעזרתו הרבה הומור עצמי, להנאתו ולהנאת הקהל. זו תמצית העלילה בהצגת היחיד החדשה של השחקן יוסי סגל, שגם כתב וביים אותה. סגל, שמשחק מאז שהוא זוכר את עצמו, מתאר את הסיטואציה ההומוריסטית בהצגה ככזאת שמאפשרת לקהל להציץ לעולמו האנושי והרגיש של השחקן המבוגר שמבקש הערכה והכרה; להרגיש שהוא קיים.
למבוגר יש צורך גדול יותר בהכרה
"יכול להיות שבתת-ההכרה יש לו צורך גדול יותר בהכרה מאשר לאדם צעיר", משיב סגל כשאני שואלת אותו אם הצורך בהכרה לא גובר עם הגיל. "אבל, יש לי הרגשה שכולנו זקוקים לזה", הוא מסביר ומדגים את כוונתו בקטע מההצגה רביזור (מאת גוגול) שם שיחק עם אחיו, שמואל סגל ז"ל. "שמוליק ואני שיחקנו את ובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. הרביזור מגיע ומבקש מאנשי העיירה שכל אחד יאמר מה הוא רוצה לקבל כשיגיע לפטרבורג. אחד מבקש אישה, אחד אושר, אחד ארמון. רק אני אומר: "יש לי בקשה צנועה. כשתשוב לפטרבורג תמסור שם לכל "הגדולים" שישנו בעיר כזו וכזו אדם בשם פיוטור איבנוביץ' דובצ'ינסקי". זה אחד המשפטים היפים ביותר בתיאטרון שנאמר אי פעם. אני זוכר שניסים אלוני, הבימאי, שגם תרגם את המחזה, אמר לי: "אל תבקש את זה. תתפלל, כי זו תפילה שכל אחד היה רוצה שתתגשם". בשיחה בביתו של סגל הוא מספר לי כמה דברים שניתן לפרש כצירופי מקרים, אבל אני בחרתי בפרשנות מיסטית, משהו שמוביל אותי למסקנה שסגל נולד, תרתי משמע, לשחק. כמה דוגמאות: סגל נולד בבי"ח בתר בחיפה, ששכן מול המגרש שעליו הוקם לימים התיאטרון העירוני. גן הילדים שבו ביקר שכן גם כן מול אותו מגרש, ומגרש הכדורגל שבו נהג לשחק עם חבריו הפך ברבות הימים למגרש שעליו הוקם התיאטרון העירוני של חיפה ? תיאטרון שסגל היה ממקימיו ואף הופיע בו ביום הראשון לפתיחתו. הוסיפו לכך את העובדה שלפני כמה שנים הופיע סגל בהצגת יחיד באולם קרוסל בתיאטרון ברחוב פינסקר בת"א ובדיעבד גילה ששם התגוררו הוריו כשעלו ארצה. "אמרתי לקהל: 'כאן ממש יצרו אותי'," מתבדח סגל. בימים אלו, בנוסף להצגה החדשה "שחקן מחפש במה" (הפקה פרטית של סגל ו"מאירה הפקות"), זה 15 שנה שסגל משחק ב"פיטר פן" בתיאטרון הקלאסי ובהצגה "בת הטוחן" ("חני הפקות"), ב"שני יהודים נפגשים" (הפקה פרטית של סגל ודודיק סמדר), בתיאטרון תאיר בהצגות "טופל'ה טוטוריטו", "סודו של הארי יודפת" ו"בדיחותא דשידוכין", הצגה ששייכת לקומדיה דל ארטה (הקומדיה של האומנויות), ובחזרות להצגה חדשה של י. ל. פרץ, "שרשרת הזהב", שעולה ממש בימים אלו. ואם לא די בכך ? סגל מדגים את כישוריו כשחקן גם בעבודה במסר: סימולציה רפואית כשהוא מגלם חולה זה או אחר בסיטואציות שונות עם רופאים אמיתיים, כשהמטרה היא לאפשר לרופאים לצפות בקלטת ולשפר את התקשורת עם החולים האמיתיים שיפגשו בעבודתם. בנוסף, סגל משחק גם בסרטי הטלוויזיה הקהילתית שמפיקה אש"ל ? חוויה שהוא מתאר ככיף גדול . "הם בדרך כלל אנשים מתוך הקהילה", הוא מסביר את החיבור המופלא שנוצר בין השחקנים המקומיים לבינו. "אחד הדברים שאני הכי אוהב זה צבעים בתיאטרון, ולכן אף פעם לא שיחקתי רק בהצגה אחת באותה תקופה", סגל משיב לשאלתי אם אינו מגזים בעשייה. "זה כיף. אם זה מסתדר מבחינת זמנים ? זה מסתדר".
הכל נשאר במשפחה
סגל נולד בדצמבר 1937, ביום שאחיו שמואל ז"ל חגג את בר המצווה שלו, מה שגרם להיעדרה של אם השמחה מהאירוע. סגל זוכר את הפעם הראשונה שגילה ששמואל שחקן. בבית ילדותם בחיפה התגורר גם סב המשפחה שהיה איש דתי מאוד. "הקשרים שלי עם סבא היו חזקים מאוד. הוא היה אדם שמאוד אהבתי, עם המון הומור". הוריו של סגל לא סיפרו לו שאחיו שחקן כדי שלא יספר לסבא, שראה במשחק עיסוק בלתי ראוי. "גם ההורים שלי העדיפו שהוא יהיה רופא או עורך-דין," מספר סגל. בשנת 1948 הגיע סגל הילד לבקר את דודיו בת"א. "הייתי בן עשר, מעולם לא הייתי בתיאטרון לפני כן, והם לקחו אותי לראות את ההצגה 'בערבות הנגב' של יגאל מוסינזון. לא ידעתי ששמוליק משחק בה. נורא מעניין, קיבלתי את זה כמובן מאליו ואמרתי לעצמי: "רגע, אז גם הוא שחקן". שמואל התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל 18 ומאז שיחק בהצגות רבות, לא פעם עם אחיו הצעיר: "בערבות הנגב", "בקץ הימים", "הדוד ואניה", ועוד. שני האחים עלו לבמה ושיחקו בתפקידי אחים גם בתיאטרון: "רביזור", "התאומים מוונציה" וגם ? אב ובנו בתפקידים שונים כמו בסדרות "איצ'ה" ו"קרובים קרובים", זוג רכלנים ב"ביקור הגברת הזקנה", ועוד. נוסף לעיסוקיו כשחקן היה שמוליק חבר בהרכב "שלושת השמוליקים" יחד עם שמואל רודנסקי ואליהו גולדנברג והוציא כמה תקליטים ביידיש. הוא נפטר בשנת 1997.
תמיד ידעת שאתה רוצה להיות שחקן?
"מגיל חמש כבר שיחקתי בבית הספר. היה לי שם חבר דתי שאמא שלו עשתה פאות עבור נשים דתיות. החלטנו לנצל אותן ולעשות תיאטרון במקלט. כדי למשוך 'קהל' הבטחנו שכל מי שיבוא להצגה יקבל מתנה. הוצאתי את כל הספרים של שמוליק וחילקתי לילדים. הוא לא כעס. הוא היה באמת אח מצוין".



ואיך נולד הרעיון לכתיבת ההצגה הנוכחית?
שיחקתי הרבה שנים ב"טופל'ה טוטוריטו" על פי עיבוד שלי למחזה של שלום עליכם. תמיד נראיתי כמו ילד ושיחקתי את טופל'ה במשך שנים, בהתחלה בלהקה צבאית ואחר כך בתיאטרון חיפה. באותה תקופה שיחקתי גם בהצגות "אילוף הסוררת" של אנדורה, "הקרנפים" של יונסקו, "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט - וכל זה במקביל לטופל'ה טוטוריטו. אחר כך עשיתי הפסקה ונסעתי ללונדון, שם למדתי ב-RADA (האקדמיה הממלכתית לדרמה), ושיחקתי בתיאטרון שצמוד אליה. חזרתי ארצה ל"קומדיה של טעויות" של שייקספיר עם שמוליק, הצגות בצוותא ואפילו בתיאטרון שהיה ממוקם על גג. כל פעם אמרתי לעצמי: "תראה יוסי, עד מתי תשחק את הילד? יהיה איזה גיל שלא תוכל להופיע יותר בהצגה הזאת (טופל'ה טוטוריטו). ואז פתאום צץ לי הריון לכתוב לעצמי תפקיד כזה שאסתכל על עצמי ואומר: אתה מתאים לתפקיד. בעוד שבוע תהיה עוד יותר מתאים. בעוד שנה ? עוד יותר מתאים ובעוד 25 שנה עוד יותר מתאים. מה שאני מבקש מהקהל ומהקוראים זה שלא יחכו 25 שנה ויבואו להצגה כבר עכשיו. סגל מסביר שההצגה "שחקן מחפש במה" היא הצגה שכל אחד יוכל ליהנות ממנה. כשאני שואלת אותו אם היא מתאימה יותר לקהל מבוגר, הוא משיב: "כשמישהו צעיר משחק באיזו הצגה, אנשים מבוגרים לא שואלים אם זה מתאים להם. אבל אם מבוגר משחק, שואלים אם היא מתאימה לצעירים". לדברי סגל לא משנה מה גילכם ואם אתם ילדים, נשים, גברים מבוגרים או צעירים - כל מי שיבוא לצפות בהצגה יוכל למצוא בה ממשק לחייו.
איך אתה מתמודד עם השינויים שמגיעים עם הגיל?
"אני מודע לזה שאני לא בן עשרים. אני מקבל כל דבר בהומור, בכיף, ואני מאושר. טוב לי, זה עניין של אופי. יש כאלה שמקבלים את זה בחיוך ובאהבה ויש כאלה שלא". סגל, שמציין כי מן הסתם מבחינה פיזית הוא לא יכול לעשות כל דבר שעשה לפני עשרים או שלושים שנה, סבור כי למרות זאת יש דברים שהוא עושה טוב יותר עכשיו מאשר לפני שנים. "זה משלים את הדברים שקשה לי לעשות מבחינה פיזית", הוא אומר. סגל, נשוי למלכה, מנהלת בית ספר לשעבר וכיום מלמדת מחשבים את בני הגיל השלישי ("יש לה הצלחה לא רגילה") ואב לשלושה ילדים: גל, שהיה חובל, מפקד ספינה, מפקד בי"ס לחובלים וכיום עוסק ברפואה אלטרנטיבית; מאיה, המתגוררת בלונדון, נשואה ואם למליסה ולאלכסנדר ועוסקת ביצירה ("היא גם ליצנית, גם עוסקת בשזירת פרחים וגם בתכשיטים ובאבנים"); ויובל, שנראה שהוא היחיד שהולך עד הסוף בדרכי אביו. כשהגיע סגל לגיל שבו לא היה יכול לשחק יותר את הילד טופל'ה, שיחק אותו יובל וסגל שיחק את סבו. בנוסף, שיחקו השניים בהצגות בהפקות פרטיות. "יובל", מספר סגל, "התחיל לעסוק בדיבוב מגיל צעיר. כיום הוא מתרגם סרטים, מביים, מופיע בתיאטרון הבימה ובבית לסין ובימים אלה כותב סדרה לערוץ השני". באחד הקטעים בהצגה "שחקן מחפש במה" סגל מצביע על הקמטים בפניו ומשייך כל קמט לתקופה או לאירוע מסוימים. כשהוא מגיע לקמט שהוא מפרש כקמט מהתיאטרון, הוא מתאר אותו כקמט קטן במיוחד. במבט נוסף - אולי אפילו כנקודת חן. "אני אף פעם לא אמרתי: קשה להיות שחקן. אמרתי 'אשרי שאני שחקן', הוא מסביר ונזכר בימים שבהם ניסו בני משפחתו, קרוביו וחבריו להניא אותו מהעיסוק במשחק.
מה אתה אוהב יותר ? לשחק בתיאטרון, בקולנוע, או בטלוויזיה?
"זה בערך כמו ששואלים ילד: את מי אתה אוהב יותר ? את אמא או את אבא. אני באמת אוהב גם את 'אמא' וגם את 'אבא'. זה באמת משהו אחר ? טלוויזיה, תיאטרון וקולנוע. אני מאוד אוהב את החזרות בתיאטרון. אתה עובד הרבה זמן לקראת הצגה ובכל פעם מגלה דברים חדשים. בקולנוע ובטלוויזיה אתה צריך לעשות את זה הרבה יותר מהר. אתה צריך להגיע מהר יותר לתוצאה". לגבי העדפותיו לבילוי בזמנו הפנוי סגל נחרץ יותר: "אני אוהב לצפות בהצגות. אני רואה המון הצגות. אני חושב שאין הצגה שלא ראיתי". רגע לפני שאנו נפרדים, שאלתי את סגל איזה מסר יש לו לקוראי "הזמן השלישי". הוא בחר לעשות זאת באמצעות מקרה שקרה לו לפני הרבה שנים כשהוזמן להשתתף בחידון תיאטרלי בערוץ הראשון ? אז הערוץ היחיד. "ישבתי שם, וזו הפעם הראשונה שהייתי בטלוויזיה ובשידור חי. הייתי בטוח שכל הקהל רואה את הכתף השמאלית שלי עולה למעלה בגלל הלב שפעם חזק. הרגשתי חצי מת ואמרתי לעצמי: 'מה אתה רוצה בעצם? לנצח! להקסים את הקהל ושהם יאהבו אותך. כלומר ? אתה רוצה לקבל מהם משהו: אהבה. אז ברגע זה אתה מוותר על כל הרצונות שלך מהם. אתה לא הולך לקבל מהם אהבה, אלא לתת להם אהבה'. ברגע זה כל ההתרגשות עזבה אותי ואהבתי את הקהל. ובאותה הזדמנות גיליתי תגלית מרעישה: כל הדברים שרציתי לקבל דרך הקבלה ? קיבלתי באמצעות הנתינה. אהבתי את הקהל ורציתי לעשות לו טוב באמת, והוא ? החזיר לי אהבה".