פרשת ניצבים
בס"ד
פרשת נצבים
" אתם נצבים היום כלכם לפני השם אלהיהם.."
אכן זה המועד להתייצב מול הבורא. כל אחד מול מצפונו, לעשות חשבון נפש עם עצמו ולא רק עם עצמו, אלא גם לחשוב על חשלחות מעשיו על הדורות הבאים.
" ולא אתכם לבדכם אנוכי כרת את הברית הזאת.."
מודגש כאן האחריות הקולקטיבית , דרך המחשבה של עם וקהילה. אחדות, כמו שאמרו שלושת המוסקיטורים: " אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד!"
כל מי שפורש מן הציבור, מי שמחפש אלילים ותורות אחרות, ייענש בחומרה.
" פן-יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם השם ללכת לעבוד את-אלהי הגוים.. ומחה השם את-שמו מתחת לשמים.."
הברירה של הברכה והקללה שרירה וקיימת. הבחירה אינה קשה או בלתי מובנת.
" כי המצווה הזאת.. לא נפלאת ממך ולא רחוקה היא.. לא בשמים.. לא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאוד.. בפיך ובלבבך לעשותו.."
הפרשה קצרה מן הרגיל, אבל מובנה ארוכה כאורך הגלות. אין צורך לפרט שוב: מה לעל ידו של עם מגובש, בעל מוסר ושכל להשיג ולעשות.
תבוא אלנו שנה טובה ומבורכת.
שבת שלום
מנהל:
סימה רביד
מנהל:
מלכה ירון
מילים: דן אלמגור ושמעון ישראלי
לחן: משה וילנסקי
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן ושב.
יושב איש זקן יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ.
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גיליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי..."
במה אתחיל? כמובן בילדות.
אך היתה לי ילדות רגילה.
מכות, ודמעות...הדודות, השריטות...
הילדונת שגרנו מולה.
אבא טרוד... ואם עצבנית...
ואחות שצועקת עלי.
מה כבר מעניין בילדות שכזאת?
--- אתחיל מימי נעורי....
בחדר קטן ואפור כתלים...
ימי נעורי? אה! על מה יש לכתוב?
בחינות...ציונים...שיעורים...
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה....
ופצעי הבגרות הדוקרים...
לבטי אהבה ראשונה ומרה....
הפחדים שהעיקו עלי....
אה, מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
--- אתחיל בתקופת נישואי!
בחדר קטן ואפור כתלים...
ימי נישואי...ירח דבש שנגמר,
והפך לשנים של שיגרה...
דירה...הלוואה... מכונית... הלוואה,
ומריבות - עד לב התקרה!
תינוקת שניה... ושעות נוספות...
ולבן - בר-מצווה... חתונה...
מה יש כבר לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזיקנה!
בחדר קטן ואפור כתלים...
מתי זה החלה תקופת הזיקנה?
כשהודיעו: אתה מפוטר?
והבן והבת חיפשו בית אבות.
אז הבנת: אתה מיותר!
והפחד הזה בלילות בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור...
כמו שכנך מימין...
כמו אותה הזקנה
שליווית אתמול אל הבור.
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן ושב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים,
שעברו וחלפו על פניו.
ועם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן כמו חי.
דף ריק לפניו -
ובראשו כתוב:
"אלה תולדות חיי..."