כתיבת שירה

אני אוהב את הדיון במסיכה ובתפקידה בחיים שלנו, ולא רק בעונת הקורונה. החשיבה הדיאלקטית, לא האלילית - האלילית מזהה זהות מלאה בין המסיכה לבין הישות במגולמת בה, האדם מאחורי המסיכה מתאיין לגמרי [ גם מולינה, הלא אלילי חושב את אותו הדבר בדיוק :-) ] - [ המחשבה הדיאלקטית] רואה בפנים ובמסיכה דבר והיפוכו בו זמנית. כך צלקה רואה את המסיכה מחד גיסא תדמית אמת [ כשהיא על הבמה] ומחוץ ל"תפקיד" היא ה"זיוף והשקר" מאידך גיסא, אחרת, הפנים ללא המסיכה הינם אמת, פשוטה, בנאלית, חסרת ייחוד ואילו המסיכה כל-כולה זיוף ושקר והונאה.
מיוחס לאריסטו המשפט זה: "מיטב השיר כזבו". האומנות, אמר אריסטו במקום אחר, היא תיאור החיים כמו שצריכים להיות, בעוד שההיסטוריה הינה המציאות כפי שהיא. מה עדיף?
אפלטון אמר על המציאות שהיא חיקוי של האידיאות, של האמת הרוחנית הגבוהה ביותר, ולכן האומנות שהיא חיקוי המציאות הינה בעצם "חיקוי של החיקוי" ולכן בזויה לגמרי. מכאן המסיכה היא שיא הזיוף והשקר. מולינה כמובן בכלל לא מסכים עם זה. מבחינתו על פי הקטע במצוטט כאן, המסיכה היא הדבר עצמו [ לעצמו, קאנט], בהיעדרה נעלם האדם. במלים אחרות, על מנת לתווך את נפשו, נשמתו שהיא האידיאה האנושית הגבוהה ביותר, הוא זקוק לאומנות. בלעדיה הוא אין, מתאיין.
המסקנה הזו קצת מזכירה את שייקספיר ואת המשפט הידוע "כל העולם במה", משפט אריסטוטלי מאוד, אגב.
אם אנחנו חושבים אריסטו, הרי המסיכה הינה המציאות כפי שצריכה להיות, המצב הנעלה של חיינו, ממנו צריך ללמוד על החיים. ואין זה פלא שהקדיש ספר אחד גדול ושלם לאומנות הטרגדיה, הפואטיקה. בו הסביר איך האמנות הינה הפדגוגיה הכי טובה בעולם. כך גם המסיכה.בניגוד לאפלטון, אריסטו האומנות אינה מאיינת את המציאות, ואינה בזויה כלל ועיקר. כמו אצל מולינה.
צלקה במובן הזה אריסטוטלי לגמרי בעוד שמולינה אפלטוני לגמרי :-)