קריאה וספרים מומלצים

אכן כך shaby,
בתל אביב היה ביאליק מלך. הכבוד שזכה לו לא נגמר בקבלת הפנים החגיגית כשהגיע לעיר. הוא הוזמן להשתתף בישיבות עירייה, פרנסי העיר נועצו בו, ואנשי התרבות והספרות עלו אליו לרגל. הוא נהג לטייל ברחוב שנקרא על שמו, להקדים שלום ולשוחח עם העוברים ושבים. ביאליק אהב להלך ברחבי העיר, ובטיוליו הגיע אפילו עד הירקון.
כך נקשר שמו של המשורר הלאומי בעיקר לעיר תל אביב

ש קשר מיוחד. לא רבים יודעים שבערוב ימיו של ביאליק הוא התגורר כמה חודשים גם בשכנה הצנועה יותר ממזרח, שגם היא מתהדרת ברחוב ביאליק משלה. זוהי רמת גן, שבשנות השלושים נחשבה פרבר גנים שקט בהשוואה לתל אביב הגדולה. בתחילת העשור עוד ישבו בה בסך הכל כאלפיים איש. רמת גן הייתה, כפי שביקשו מייסדיה, "עיר גנים", מוקפת פרדסים ומטעים. ככזאת, שימשה לעיתים אתר נופש לתושבי תל אביב שחיפשו קצת מרגוע ושקט.
מה דחף את ביאליק, יקיר העיר תל אביב, לעבור לפרבר רמת גן? על פי ההיסטוריון מרדכי נאור, היו לכך ככל הנראה מספר סיבות בשלב זה של חייו. בראש ובראשונה, מצבו הבריאותי. ביאליק בן ה-60 סבל ממחלת כליות, ונאלץ לעבור באותו זמן שורת בדיקות בארץ ובחו"ל. בריאותו הרופפת עוררה בו אולי את הרצון לנוח קצת הרחק מן העיר הגדולה. לצד זאת, ייתכן שביאליק החולה עָיַיף ממעמדו כמנהיג התרבותי של היישוב העברי בארץ ישראל, והריחוק מן המרכז הסואן סייע גם בכך. נאור משער שהייתה גם סיבה שלישית: מצבו הכלכלי של המשורר הלאומי. ביאליק ביקש אולי לקצץ את הוצאות אחזקת הבית הגדול שבתל אביב וקיווה להשכירו. הוא העריך שהחיים ברמת גן יהיו זולים יותר וכך אולי אף יוכל לחסוך. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, מציין בספרו "כמה ביאליק יש?", כי המשורר שאף אולי להתרחק משאון הכרך וליהנות שוב מנופים ירוקים יותר, שהזכירו לו את ימי ילדותו. אותם ימי ילדות שבו והופיעו בשיריו האחרונים שכתב בזמן שחי ברמת גן.

בשנת 1933 החל ביאליק לערוך הכנות להשתקעות ברמת גן. הוא רכש מגרש שם והחל מתכנן את ביתו החדש. בינתיים, בקיץ 1933, נסעו הזוג ביאליק לאירופה והשכירו את ביתם למשפחה שעלתה באותה עת לארץ מדרום אפריקה. כששבו הביאליקים הם כבר עברו לרמת גן.

ועוד על כך בבלוג הספרנים : https://blog.nli.org.il/sipur-bialik-rg/
מעניין ממש...

המעבר לרמת גן - בריאות....
שמו של המשורר הלאומי בעיקר לעיר תל אביב, אליה חש קשר מיוחד. לא רבים יודעים שבערוב ימיו של ביאליק הוא התגורר כמה חודשים גם בשכנה הצנועה יותר ממזרח, שגם היא מתהדרת ברחוב ביאליק משלה. זוהי רמת גן, שבשנות השלושים נחשבה פרבר גנים שקט בהשוואה לתל אביב הגדולה. בתחילת העשור עוד ישבו בה בסך הכל כאלפיים איש. רמת גן הייתה, כפי שביקשו מייסדיה, "עיר גנים", מוקפת פרדסים ומטעים. ככזאת, שימשה לעיתים אתר נופש לתושבי תל אביב שחיפשו קצת מרגוע ושקט.

בניגוד לרחוב התל אביבי, רחוב ביאליק של רמת גן כיום הוא ליבה הפועם של העיר, הרחוב המסחרי הראשי, כזה שמאות ואלפי אנשים חולפים בו מדי יום. גם שם הרחוב הזה, שבכיכר הגדולה שבמרכזו הוצב גם פסל של ביאליק, יושב ומחייך להולכים, נבחר בעקבות הדייר המפורסם שגר בו.

חריקת תקליט. מה דחף את ביאליק, יקיר העיר תל אביב, לעבור לפרבר רמת גן? על פי ההיסטוריון מרדכי נאור, היו לכך ככל הנראה מספר סיבות בשלב זה של חייו. בראש ובראשונה, מצבו הבריאותי. ביאליק בן ה-60 סבל ממחלת כליות, ונאלץ לעבור באותו זמן שורת בדיקות בארץ ובחו"ל. בריאותו הרופפת עוררה בו אולי את הרצון לנוח קצת הרחק מן העיר הגדולה. לצד זאת, ייתכן שביאליק החולה עָיַיף ממעמדו כמנהיג התרבותי של היישוב העברי בארץ ישראל, והריחוק מן המרכז הסואן סייע גם בכך. נאור משער שהייתה גם סיבה שלישית: מצבו הכלכלי של המשורר הלאומי. ביאליק ביקש אולי לקצץ את הוצאות אחזקת הבית הגדול שבתל אביב וקיווה להשכירו. הוא העריך שהחיים ברמת גן יהיו זולים יותר וכך אולי אף יוכל לחסוך. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, מציין בספרו "כמה ביאליק יש?", כי המשורר שאף אולי להתרחק משאון הכרך וליהנות שוב מנופים ירוקים יותר, שהזכירו לו את ימי ילדותו. אותם ימי ילדות שבו והופיעו בשיריו האחרונים שכתב בזמן שחי ברמת גן.

בשנת 1933 החל ביאליק לערוך הכנות להשתקעות ברמת גן. הוא רכש מגרש שם והחל מתכנן את ביתו החדש. בינתיים, בקיץ 1933, נסעו הזוג ביאליק לאירופה והשכירו את ביתם למשפחה שעלתה באותה עת לארץ מדרום אפריקה. כששבו הביאליקים הם כבר עברו לרמת גן.

יפה שלא יהיה בדיוק אותו פנסיון של משפחת פלץ, ביאליק ומניה אשתו שכרו שם שלושה חדרים: חדר לזוג ביאליק, חדר לאביה של מניה, וחדר עבודה לביאליק עצמו. הזוג פלץ הקדיש את כל מרצו בניסיון להנעים את שהותם שם. בארוחת הבוקר נהגו להגיש למשורר תפוחי אדמה אפויים ובלינצ'ס ממולאים בגבינה. נחמיה סיפר בזכרונותיו על התקופה בה שהה ביאליק בביתו:

"כיצד הגיע אלינו ביאליק? – לא נתחוור לי עד היום. יתכן ואחד ממכרינו, שנהג להתאכסן אצלנו, המליץ עלינו בפניו; ואולי הוא הגיע אלינו בחיפושיו אחרי פנסיון קטן ושקט, בו יוכל לקיים את עבודתו ללא טרדות והפרעות. והרי הפנסיון שלנו היה הקטן ביותר בין הפנסיונים של רמת גן!…קיבלנו את ההצעה בשמחה. שילחנו את האורחים המעטים שהיו אותה שעה בפנסיון, כדי לפנות את הבית עבור משפחת ביאליק.

עם בוא ביאליק לביתנו – באה הרווחה. קיומנו באותה שנה היה מובטח, וביתנו הקטן הפך להיות בית ועד לסופרים ולאנשי רוח, שוחרי פניו של ביאליק. כולנו היינו טרודים סביב משפחת ביאליק: אשתי בהכנת הסעודות ודאגה לסדרי הבית, ואני בדאגה להספקה ולטיפול באנשים הרבים שהיו מתכנסים בבית כאורחי ביאליק. אף שתי בנותיי הקטנות, פנינה ושרה, נטלו את חלקן: ביאליק אהב אותן מאוד, והיה משתעשע איתן ומצטט להן משיריו ומאגדותיו".
תו של נחמיה פלץ (אדרת), שרה גלובטר, סיפרה גם היא על החיים במחיצת ביאליק, שכאמור אהב מאוד לשוחח עם שתי ילדות הבית הקטנות. שרה סיפרה למשל כיצד לבקשת ביאליק בחרה את צבע הכריכה עבור ספר האגדות האחרון שהוציא, "ויהי היום". משיצא לאור הספר, נתן ביאליק לילדות עותק במתנה יחד עם הקדשה חתומה, כמובן. סיפור אחר נגע לאחות הגדולה, פנינה, וכך סיפרה שרה:

"באחד הימים חזרה פנינה מבית הספר כשהיא נסערת מאוד, וכתמיד – מודאגת. ביאליק ניגש אליה, ליטף את פניה ושאל מה קרה. ואז סיפרה לו שהמורה ביקשה לכתוב חיבור על הנושא: מה חשב ביאליק כאשר כתב את שירו 'הבריכה'. אמר ביאליק לפנינה: 'אם המורה רוצה לדעת – נכין יחד את השיעורים. בואי נשב ונחשוב מה חשבתי' וכך עשו. למחרת הלכה בשמחה לבית הספר, מסרה למורה את החיבור בחיוך ובביטחון. חלפו ימים אחדים, ופנינה, אשר הייתה רגילה לקבל ציונים מצוינים, חזרה עצובה וסיפרה לאמא שקיבלה ציון גרוע על החיבור. לאמא היה חוש הומור, הרגיעה את פנינה ולמחרת הלכו אמא, פנינה והחיבור אל המורה. זו טענה שכל מה שנכתב בחיבור לא נלמד בכיתה, ופרי דמיון הוא, המוכיח שפנינה לא הכינה את שיעוריה. אמא חייכה ואמרה שיצירה זו היא פרי 'עבודה משותפת' של ביאליק ושל פנינה…".

שאבתי את המידע מבלוג הספרנים של הספריה הלאומית.