סרטים טלוויזה דוקו וסדרות

הסיפור של סולימן

The Story of Souleymane

זוכה פרס חבר השופטים ופרס השחקן בפסטיבל קאן במסגרת מבט מסוים,

זוכה שני פרסי האקדמיה האירופאית לשחקן הטוב ביותר ולסאונד.

זוכה פרס הסרט הבינלאומי בטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים,

מועמד לחמישה פרסי לומייר, פרס העיתונות הזרה בצרפת

צוות אמנותי

בימוי: בוריס לוז'קין

תסריט: בוריס לוז'קין, דלפין אגוט

צילום: טריסטאן גלאן

הפקה: ברונו נהון

משחק:

סולימאן: אבו סנגארה,

עמנואל: עמנואל יוביין,

בארי: אלפה עומר סו

בעוד כמה ימים יעמוד סולימן הצעיר מול הרגע החשוב בחייו: ריאיון ברשות ההגירה. עד אז הוא חוצה את פריז על אופניו כשליח במרוץ נגד הזמן, ומתאמן על סיפור חייו כדי שיוכל לשכנע את המדינה להעניק לו זכויות של מבקש מקלט, מבלי לחשוף בפניהם את האמת שהוא יעשה הכול על מנת להסתיר. הדרמה המרגשת של בוריס לוז'קין, שלא עוצרת לדקה ומשאירה מעט מאוד מקום לנשום, סחפה את פסטיבל קאן וזכתה בשני פרסים במסגרת מבט מסוים: פרס חבר השופטים, ופרס השחקן הטוב ביותר לתגלית אבו סנגארה, שמעניק הופעה מורכבת ועוצמתית שסומנה כאחת הטובות ביותר של השנה.

צרפת 2024,

93 דקות | צרפתית | תרגום לעברית ולאנגלית

הפצה בישראל קולנוע חדש בע"מ.

החל מן ה 16 בינואר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

טריילר יוטיוב

https://www.youtube.com/watch?v=_VVvVbzgfMs

על הסרט מאת הבמאי בוריס לוז'קין

עבורי עשיית סרטים הייתה תמיד הדרך להגדיר את הציפיות שלי מעצמי, מי אני ומה הסיפור שאני רוצה לספר. גם הדרך בה אני נכנס לנעליהן של אנשים אחרים. מזה כמה שנים אני רוצה לעשות סרט על השליחים על אופניים החוצים את פריז הלוך ושוב עם התיקים בצבע טורקיז או בצבע צהוב, הממותגים בשם האפליקציה איתה הם עובדים. הם מאד בולטים ויחד עם זה בלתי מזוהים לחלוטין, מרביתם ללא מסמכים.

סרטי הראשון הופ – סיפר את סיפורם של הופ ולאונרד, גבר מקמרון ואישה מניגריה, הנפגשים בדרכם לאירופה. בשיחות שהתעוררו בעקבות הפצת הסרט רבים שאלו אותי אם אני רוצה לכתוב סרט המשך ולספר את קורות בני הזוג כשהגיעו לצרפת. התנגדתי לרעיון הזה כיון שהנסיעה הייתה אחת הסיבות בגללן רציתי לעשות סרטים. צילמתי את כל סרטי במקומות רחוקים כמו מרוקו, וייטנאם, הרפובליקה המרכז אפריקנית.

אבל המחשבה על רוכבי האופניים האלו הייתה נצורה אצלי ואז עלתה המחשבה מה אם אצלם את פריז כעיר זרה בה מתקיימים קודים שאנחנו לא מכירים. בה כל שוטר הוא איום, בה התושבים הם עוינים ומרוחקים. מהפרויקטים למגורים בפרברים לבתים בסגנון האוסמן במרכז העיר, ממסעדות מקדונלד, לבניני המשרדים. מן המקלטים לקרונות רכבות הפרברים. צלמתי את העיר שלי, לעיתים במרחק זריקת אבן מן המקום בו אני גר, אבל מזווית שונה בצורה רדיקלית.

בסרט "האחר" הוא אנחנו. העובד שמזמין המבורגר, עובר האורח הנתקל במקרה בשליחי המזון ומקלל אותם ואיש הממשל העומד מול סולימאן.

התסריט

רציתי לבסס את התסריט על בסיס דוקומנטרי מוצק, נפגשתי עם אלין דאלביס יוצרת דוקומנטרית שהפכה למלהקת ויחד פגשנו שליחי מזון. הם סיפרו לנו על המתרחש מאחורי הקלעים בעבודה שלהם. הבעיות עם מי שמנהלים את החשבונות שלהם, הניסיונות לעבוד עליהם וכשהם נפלו קורבן לרמאות, המפגש עם הלקוחות שלהם. הם סיפרו לנו על הקשיים שלהם למצוא מקום מגורים. על הקשרים עם השליחים האחרים, קולגות שהם לא בהכרח חברים. בכל הסיפור נושא הניירות היה נושא בולט. במיוחד בקרב בני גינאה שדברנו איתם, מרביתם היום מבקשי מקלט, או שהיו כאלה בעבר. כל תהליך מילוי הטפסים והגשתם היה נושא אובססיבי עבורם. כיון שקבלת מקלט יכולה לשנות את חייהם בצורה דרמטית. המקרה הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא לא שיגנבו את האופניים שלך, כיון שאם זה יקרה תכול לקנות אחרות בשכונת ברבס כבר למחרת, המקרה הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא להיכשל במבחן  בקשת קבלת המקלט.

הסרט מספר על היומיים המובילים לראיון של סולימאן. רציתי שהסרט יהיה בקצב מהיר להוביל לזה. החלטתי כבר בתחילת הדרך לשמור את הסיפור קצר וכך עם השותפה שלי לכתיבה בנינו את הסרט יותר כמו מותחן מאשר כמו סרט אמירה חברתית.

במהלך היומיים הללו כשהגיבור שלנו צריך לנוח לפני הריאיון אין לו רגע אחד לנשום. הוא מתרוצץ מנסה לפתור בעיות הנערמות עוד ועוד. מתמודד עם החברה האירופאית חסרת הרחמים שאנו נוטים לחשוב שהיא ההפך מזה, שנוהגת בצורה נוראית באלו שאינם אזרחים.

הגיבור שלי הוא לא לגמרי חיובי, לא רצתי לצייר דמות של אדם טוב הנאבק בחוקי הגירה קשוחים. זה קל מדי וזה לא גורם לך לחשוב. אני מעדיף לשאול שאלות, האם מגיע לסולימאן להישאר בצרפת? האם מגיע לו לקבל מקלט? האם  הוא צריך לקבל מקלט? ומה אתה כצופה חושב על כך?