כתיבת שירה

היה ונשאר.

שיר השרמוט.

שרמוט היה, שרמוט נשאר,

פרצוף חיה, כה מכוער

אליו שוקק המון טפשים

וממלא לו ת'כיסים

והוא ודאי ארמון הקים,

הונו מושקע בעסקים

אך העיקר – אך העיקר –

לשרמוטון המכוער –

אותן נשים פותות

שאת כספו חומדות.

חולמות, חולמות הן חלומות,

מכיעורו הן מתעלמות,

והשרמוט פותן חומד.

"פותה מספיק את? יופי חי.

בואי אליי!

אשיר לך "שיר"!

ואחרי שנה –

אותך מאחוריי אשאיר.

במתנה

אקח לי עוד טפשה קטנה.

כי את הפות יש להחליף.

זו המורשת מאבי.

הוא מת בכלא? אה, נכון.

אך לי יש כבר מאה מיליון.

בכלא אסיים? אולי... עד אז

אחייה כמו שייח', ועם עשרות פותות

אשכב, הרות וגם יולדות,

כל החולמות, המתעלמות

מסירחוני. שכן אני – איני אוויל.

אני – זיכרו כולכם – הפות-מוביל.