שישים ומשהו-משהו

אומרים שבכל אחד מאיתנו ממשיך להתקיים ילד פנימי, גם אם בראי מחזירים לנו מבט סבא או סבתא שלנו. אומרים גם שגברים נשארים לנצח ילדים מגודלים. על כנפי האקסיומות העממיות הללו ממריא הסרט "סוף סוף וגאס", קומדיה אמריקנית שעל הדרך היא גם קומדיה רומנטית בגיל השלישי. זהו בעיקרו סיפור של יומיים - אבל בעצם של חיים שלמים - של ארבעה חברי ילדות, שמתקבצים מכל קצות ארצות הברית ללאס וגאס, לחגוג מסיבת רווקים לרווק האחרון ביניהם, שמתחתן - איך לא - עם פרגית בת 30 וקצת. בילי, פאדי, ארצ'י וסם חברים מגיל שש, משכונת פלאטבוש בברוקלין, ועל כן הם קוראים לעצמם רביעיית פלאטבוש, גם בגיל 60 ומשהו (משהו-משהו).

בילי הוא החתן המיועד, מי שכל השנים היה רווק מושבע, שעשה קריירה מצליחה בקליפורניה הזהובה, וכיאה לתושב המקום הוא שזוף, שמור ומשופץ (הרבה בדיחות על כך בגוף הסרט) ומציע נישואים לחברתו הצעירה והזהובה בעצמה, בלוויה של מי שהיה המנטור המקצועי שלו. פאדי הוא האיש שנשאר הכי נאמן לשורשים: הוא חי כל חייו באותה שכונה והוא אבל (כלומר נרגן) כבר שנה על מות אשתו האהובה סופי, שהייתה הצלע הנשית שנוספה לרביעייה מילדות, ואי שם ואי אז התחרו על לבה פאדי ובילי, ובסוף פאדי זכה. ארצ'י הוא הגרוש פעמיים שאין לו מילים טובות על המוסד הזה, שעבר התקף לב קל ועל כן חי אצל בנו, שמתייחס אליו כאל ילד מוגבל וקשה תפיסה. סם חי בפלורידה עם אשתו מרים (שמציידת אותו בוויאגרה ובקונדום למסע), סופר את חלקי החילוף שהושתלו בגופו ומחשב בהומור את קצו לאחור.

הארבעה מתכנסים בווגאס וזה לא קל, כי ארצ'י צריך לברוח בחשאי מבית בנו, פאדי בכלל נוטר לבילי על שלא בא ללוויה של סופי, בילי מתמרן בין חבריו לבין התחייבויותיו לארוסתו, וסם סתם לחוץ בעניין הסקס המזדמן שאשתו נתנה לו רשות לממש. לתוך כל זה צונחת בשירה בחמש הדקות (המטאפוריות) הראשונות של איחוד החבורה דיאנה, זמרת ברים במקום ותיק שפעם היה מלון (הם הזמינו שם חדרים ולא ידעו שאין כבר מלון), אישה בשלה שבגלגול הקודם שלה הייתה עורכת דין, שמצטרפת בחדווה לשלישייה הצוחקת על בילי החתן וחיש-קל נהפכת לאחת מהחבר'ה עם יתרון של הזרה-החדשה, כלומר זו שמספרים לה הכול ודרכה בעצם מתגלה מערך היחסים בחבורה.

הם חוגגים ומשתטים וצוחקים, הרבה מאוד על עצמם, ועל הדרך מלמדים כמה צעירים אי אילו דברים חשובים בחיים (איך להיות מחזר רומנטי) ולומדים כמה אמיתות חשובות על עצמם, העיקרית ביניהן היא שבילי לא באמת מאוהב בארוסתו ועל כן הוא גם מבטל ברגע האחרון את החתונה, כי מתברר לו שהוא מתאהב באישה אמיתית (נחשו מי).

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כל הקלישאות כאן, החל בכך שגיל מבוגר אינו מוגבלות, בטח לא שכלית, וכלה בכך שאהבה וסקס בין אנשים מבוגרים זה לא רק אפשרי, זה גם רומנטי ויפה, ואפשר היה להטביע בהן את הסרט אלמלא ארבעת כוכביו השרמנטיים. רוברט דה נירו כפאדי הנרגן, מייקל דאגלס כבילי המסרב להכיר במציאות (הוא פוחד להזדקן), מורגן פרימן כארצ'י שממש לא מוכן לסגור את הבאסטה (הוא נורא אוהב לרקוד), והתקף הלב שעבר מפחיד את בנו יותר ממנו, וקווין קליין כסם, החנון-מאז-ולתמיד, שבעצם צוחק ומצחיק הכי מכולם, אולי בגלל שחייו הם הבנאליים מכולם.

ג'ון טרטלבאום ביים ארבעה שחקנים שבאו לעבודה במצב רוח טוב ויודעים להפיק את המקסימום מכל שורה ובדיחה, גם אם היא לא הורסת, ומסוגלים לצלוח גם תסריט די מופרך-עד-דביק על חבורת קשישים שביומיים מצליחים לזכות ביותר ממאה אלף דולר בהימורים, לגור בסוויטה הכי-הכי אחרי שלא היה להם אפילו חדר, לערוך מסיבת ענק בסטייל, לבטל חתונה, לריב על בחורה, להתפייס ולהתאהב. וגם ללבוש חליפה אדומה (פרימן) וטורקיז (קליין) ולהיראות טוב. הרביעייה הזו - שהכי אהבתי מתוכה את קווין קליין המצחיק ביותר - הופכת את הסרט הזה לסימפתי, משעשע, חביב ובלתי מזיק, סרט שעושה מצב רוח טוב ומוציא את הצופים בחזרה לעולם עם חיוך על הפנים. ומה עוד אפשר לבקש.

שורה תחתונה: ארבעה כוכבים ותיקים עושים מצב רוח טוב בקומדיה סימפתית.

"סוף סוף וגאס", קומדיה אמריקנית. תסריט: דן פוגלמן; בימוי: ג'ון טרטלטאוב; צילום: דיוויד הנינגס; עריכה: דיוויד רני. משתתפים: רוברט דה-נירו, מייקל דאגלס, מורגן פרימן, קווין קליין, מרי סטינברגן, ג'ואנה גליסון ואחרים. אורך הסרט: 105 דקות

עוד על קולנוע:

אהבה זה מצחיק

כשהבועה מתפוצצת בפנים