שכול וזיכרון

קטע מסרטה של ד"ר בלהה בכרך, "דרך הוואדי"  

לאחר שבנה אהד, שזה אך התגייס, נרצח לפני 19 שנה על ידי מחבלים בוואדי קלט (עם חברו הטוב אורי שחור), קטעה ד"ר בלהה בכרך מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית את עבודת הדוקטורט שלה והלכה ללמוד קולנוע, מתוך הבנה שהתחדדה שהחיים קצרים.

פרויקט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים היה סרט על האובדן. בעקבותיו באה עבודת דוקטורט שונה מזו שתכננה בתחילה, שכותרתה "סרטי זיכרון - נרטיב קולנוע והתמודדות עם שכול". "מצאתי הרבה דמיון בין השפה הקולנועית לשפה הטיפולית", היא אומרת, "וכן את התהליך התוך-נפשי, אותו עובר היוצר במהלך יצירת סרט. כל זה הוביל אותי למחשבה על הקשר והשילוב האפשרי בין סרטים לטיפול".

היא עצמה לא חשבה על סרט זיכרון, והיא לא מגדירה כך את הסרט שיצרה. "הוא עוסק יותר בהורה ובשכול. את הזיכרון הוא בונה מתוך הסימבולים של הסביבה והטבע. אני מגדירה אותו 'סרט מסע לירי'. קראתי לו 'דרך הוואדי', כי הוא מתאר דרך מוחשית של הליכה בוואדי קלט, במסלול שאהד כנראה הלך בו עד המקום שבו מצאו אותו. מפגשים עם המקום, האנשים, בעלי החיים, הטבע. במקביל, הוא מתאר את הדרך הפנימית שבה צעדתי כתוצאה מההליכה הזאת ומעצם עשיית הסרט".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

"נושא נוסף בפרק השבר הוא אירוע המוות, הבא לביטוי בסרטים במגוון דרכים כמו צילום הקבר, נר זיכרון, טיול המשפחות למקום שבו נפלו הבנים וכד'.

"קבלת ההודעה היא תמה נוספת, והמרכזית ביניהן. זו הנקודה בחיי המספר שבו מות הבן או הבת הופכים לחלק מחייהם. זהו רגע דרמטי, שפרופ' עמיה ליבליך מכנה 'הזיכרון שקופא בזמן'. אנשים מתארים את הרגע הזה בפרטי פרטים וזה עוזר להפוך את האירוע הכל כך לא הגיוני למשהו שיכול להיכנס לרצף סיפורי.

"נושא נוסף מעניין שחוזר על עצמו הוא המיסטיקה. בהרבה מאוד סרטים מופיע אספקט מיסטי. צירופי מקרים בלתי ברורים שמעל להיגיון, כמו עץ שנשבר בפתח בית ברגע שהבן נפל וכד'. ניתן להניח שתפקיד המיסטיקה לסייע במתן תחושה של שליטה בעולם, שיש מישהו שיודע את הסדר. דתיים יגידו שזו יד ההשגחה, אבל גם חילונים ינסו למצוא סימנים, וזה תומך תהליך משקם".

לצפייה בסרטה של ד"ר בלהה בכרך "דרך הוואדי": לחצו