שכחנו את הקשישים בצד הדרך

אין יום ואין שבוע שבו נבחרי העם אינם מעלים על נס את הצורך לתגמל, לעודד ולטפוח על שכמו של ציבור המבוגרים (הקשישים) בישראל. מאומה לא נעשה. ים של הצהרות. אין כמעט יום או ערב שבו אין רואים על מסך הטלוויזיה את פניהם העגומות של מבוגרים הבוהים אל המצלמה, נאנחים מעומק ליבם ומספרים כי הקצבה שלה הם זוכים איננה מספקת אפילו לרכוש את התרופות שהם נזקקים להן.

ים אין קץ של סבל ותלאות. הנבחרים, כל אחד בתחום סמכותו, מתייצבים אל נוכח המצלמות ובפיהם שפע של הצהרות. ועדיין מאום לא נעשה. שפע עודף של תקציבים מצוי באוצר המדינה. למי הוא מיועד? מדוע לא להקצות אותו לטובתם של אלה שעמלו כל חייהם, ועתה, בימי זקנה, מוטלים כקש וגבבה לשולי הדרך?.

כרגע הכל עוסקים בשאלה הרת גורל, נכבדה מאין כמותה, המטלטלת כרוח סערה את המדינה כולה: מה יהיה גורלם של עובדי מחלקת החדשות ברשות השידור? אכן סוגיה חשובה, אבל מאות אלפי קשישים נאנחים ראויים אף הם להפגנות הזדהות ודברי מחאה. המגוחך והנלעג הוא העובדה שכל אחד מאיתנו, אם הגורל ירצה בכך, יגיע לימי זקנה ויגלה לפתע את האמת הקשה: אט אט מתרחקים ממנו, מותירים אותו בגפו, והכספים אותם צבר בימים עלומיו נמוגים והולכים.

זכויות הקשישים מסתתרות בין ים ניירת וסעיפים

הגיעה העת לסייע לקשישים. צילום: Shutterstock 

אוצר המדינה קופץ את ידו. המנהיגים מדברים גבוהה גבוהה על סוריה המסוכסכת ועל איראן המאיימת, אבל עד אז, מה יהיה על הנאנחים והנשענים על קביהם?

כל מבוגר שמבקש לדעת על זכויותיו ותגמוליו מגשש באפלה. ים של רשויות, שפע של סמכויות מבוזרות, אין כתובת אחת אחידה. הביטוח הלאומי איננו הכתובת היחידה, יש עוד שפע של הטבות וזכויות נסתרות הנחבאות מתחת לים של ניירות וסעיפים.

פעם, בעבר, הייתה מפלגת הגמלאים. היא לא שרדה לדאבון הלב על אף שזכתה למקומות אחדים ליד שולחן הממשלה. הגיעה העת שהממשלה, שהעומד בראשה כבר הגיע לגיל של גמלה, תרעים בקולה ותעשה מעשה. מעבר לים השאלות הבוערות, עדיין אנחנו מבקשים להציב בראש סדר היום את השאלה: כיצד נבטיח את קיומם בכבוד של מאות אלפי קשישים וקשישות, שאנחתם מהדהדת בכל בית בארצנו.

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

ומה מרגיז אתכם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה