שם דבר: געגועינו לעיתון דבר

בשנת 1943 יצאה קבוצת ילדים נרגשים, תלמידי כיתה ג' מהמושבה הקטנה גן יבנה, לביקור בתל אביב. האטרקציות של היום כללו ביקור בחוף הים (לחלק מהילדים זו היתה הפעם הראשונה), משם לגן החיות, בהמשך נסיעה באוטובוס קומותיים ואז ביקור בבית עיתון "דבר", כדי לראות איך מדפיסים את העיתון האהוב "דבר לילדים". בבית הדפוס, ששכן אז בבית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי, קיבל כל ילד מאושר יציקה של שמו בעופרת. בסוף היום הארוך התייצבו ילדי המושבה בפוטו העירוני והצטלמו.

אחד הילדים בקבוצה היה ד"ר מרדכי נאור ("את יכולה לקרוא לי מוטק׳ה. ברור שאני מכיר את האתר שלכם, סוף סוף יש אתר על שמי!"), סופר, חוקר תולדות ארץ ישראל והתקשורת הישראלית, שגם כיהן בתפקידים בכירים בעיתונות הכתובה והמשודרת ואף שימש כמפקד גלי צה"ל. במשך השנים פרסם עשרות ספרים בנושאי היסטוריה של ארץ ישראל וגם ייעץ למוזיאונים ואצר תערוכות, ובימים אלה יצא לחנויות ספרו החדש "ראשית דבר: 25 השנה הראשונות של העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ואין ספק, "דבר" באמת נחשב לבעל השפעה עצומה.

ביקור הכיתה מגן יבנה בתל אביב, 1943. מרדכי נאור בשורה השלישית, שלישי משמאל

רמה ספרותית גבוהה

בשנות ה-20 של המאה הקודמת היו ברל כצנלסון ודוד בן גוריון להוטים להקים עיתון יומי. לחבריהם בהסתדרות זה נשמע כמו רעיון גרוע: היישוב בארץ היה קטן, ציבור קוראי העברית קטן עוד יותר וכבר היו כאן לא מעט עיתונים כמו "הארץ", שנחשב לעיתון אינטלקטואלי של מורים, ו"דואר היום" של איתמר בן אב"י, "שלפעמים המציא חדשות. אם הוא החליט לעשות מסע צלב נגד מישהו הוא עשה את זה עם 20% חומר אמיתי ו-80% דימיון".

אך למרות ההתנגדות, קם העיתון ותוך שנה נסק להישג ענק: הוא עקף את מתחריו והיה ליומון הנפוץ ביותר בארץ. את ההצלחה אפשר לזקוף לזכות מדור החדשות הרלוונטי, טורי הפובליציסטיקה בהשתתפות כותבים מעולים והרמה הספרותית הגבוהה. אברהם שלונסקי, רחל המשוררת, לאה גולדברג ונתן אלתרמן גדלו שם, ובימים ההם כישרונות מסוג זה הביאו רייטינג.

אחד הנכסים הבלתי נשכחים של העיתון היה הטור השביעי של נתן אלתרמן. הטור – שקיבל את שמו מהיותו השביעי במספר בכפולת הדיעות – קבע סגנון פובליציסטי חדש של טורים אקטואלים בחרוזים. תוך זמן קצר הם הפכו את העיתון ואת אלתרמן עצמו למוקד התעניינות, וטורים כמו "אמא מותר כבר לבכות", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי לאחר ליל הורדה", ו"מגש הכסף" נקראו בשקיקה. בספר מתואר כיצד היה אלתרמן עומד במסדרה ומלטש שוב ושוב את הטור עד שעות הלילה המאוחרות, ובעדינות ובזהירות היו מנסים להסביר לו, שהקפדתו הרבה עלולה לגרום לאיחור בהופעת העיתון.

ליד הגיליון הראשון, 1 ביוני 1925. זלמן שז"ר ראשון מימין, משה שרת שני משמאל, ברל כצנלסון, ומנהל העיתון קרופניק

המלחמה בצנזורה הבריטית

מאז שהוקם נחשב "דבר" כעיתון שמבטא את עמדתה של הנהגת היישוב היהודי. גם האנגלים ראו אותו כך, התייחסו אליו בקשיחות, ופעמים אחדות בשנה היו סוגרים אותו לשבוע-שבועיים. בתקופת מאורעות תרפ"ט למשל, גילה אחד מכתבי העיתון רשימה של פרובוקטורים שהוכנה בידי הצבא הבריטי. ברשימה היה גם המופתי של ירושלים, שנחשב עובד מדינה. זה היה סקופ גדול והממשל הבריטי הגיב לפרסום באמצעות סגירת העיתון.

מקרה נוסף אירע ב-1945, במהלך הפגנה גדולה נגד המנדט בתל אביב. השוטרים הבריטים ירו לתוך קהל המפגינים, הרגו שישה אנשים ופצעו 50, ביניהם ילדים. הצייר והקריקטוריסט אריה נבון הגיב בקריקטורה עוקצנית, בה נראו רופאים אומרים בציניות: "איזה צלפים! קלעו ולא החטיאו מטרות כל כך קטנות". הצנזורה אישרה את האיור, אבל הבריטים סגרו את העיתון. "הייתם צריכים להפעיל גם שיקול דעת", הודיעו למערכת.

מנגד, אנשי "דבר" הגיבו בתכסיסים משלהם. כאשר טובעה אוניית המעפילים סטרומה, ועל סיפונה מאות פליטים יהודים, לא התיר השלטון לפרסם את המקרה: "הפרסום עלול לפגוע בפיריון העבודה בזמן מלחמה", היה התירוץ. "דבר" פרסם בעמוד הראשון שישה פסוקים על אסונות וטביעה, והקוראים שצירפו את האותיות הראשונות של הפסוקים קיבלו את הסיפור: סטרומה. "שום צנזור בריטי לא השכיל להתמודד עם שימוש מתוחכם זה בפסוקי תנ"ך", מסכם הספר את הפרשה.

ואיך התמודד העיתון עם נושא קשה כמו שואת יהודי אירופה? "השואה זה כאב גדול", מסביר ד"ר נאור. "הם פרסמו ובעצמם לא האמינו במה שפרסמו. על תאי הגזים נודע רק בשלב מאוחר יותר, אבל פרסמו על רעב, על הרג של יהודים באיזו עיר בידי שוטרים. ב-1942 חזרו לכאן ארץ ישראלים שנתקעו בפולין ובגרמניה והוחלפו תמורת אזרחים גרמנים. הם סיפרו על תאי הגזים וגם אז לא האמינו להם, עד שידיעה על כך התפרסמה גם בשוויץ מפי מקורות אמריקאים. רק אז הסוכנות יצאה בהודעה רשמית. כששאלתי את ההורים שלי על כך הם אמרו לי, 'לא היינו יכולים לחיות אם היינו יודעים באמת מה קורה שם'". בספר מספר צבי רותם, אחד מעורכי "דבר" באותה תקופה, שהידיעות על השמדה, גטאות וחיסולים כן התפרסמו, אולם הקוראים סירבו להפנים את מה שהיה בלתי נתפס: "הלב נמנע מלהאמין להיקף האסון", מצוטט העורך.

עקיפת הצנזורה בעת פרשיית סטרומה

שופר השלטון

בשנים הגדולות של "דבר" הוא הפך לאימפריה, עם שלל מוספים ועיתוני לוואי: "דבר לילדים", "דבר הפועלת", "המשק השיתופי" הכלכלי, וכן עיתונים באנגלית, גרמנית וערבית, עיתון מנוקד ו"דבר השבוע" העממי. היתה גם הוצאת ספרים שפרסמה את כתבי רחל, דבורה בארון, שלונסקי ואצ"ג. חלק מהספרים צמחו מפרקים בהמשכים שהופיעו תחילה ב"דבר לילדים", כמו "בארץ לובנגולו מלך זולו" מאת נחום גוטמן.

למרות ההצלחה, המטאור הפועלי החל לדעוך בשנות ה-50. כלי הביטוי של הנהגת המדינה שבדרך הפך להיות פחות מעניין כשהמדינה הוקמה והוא נתפס כשופר השלטון. בנוסף, לאחר עזיבתו של זלמן שז"ר, שמונה לשר חינוך, לא נמצא עורך מחליף, ובמקביל צמחו עיתוני הערב, שהבולט ביניהם היה "מעריב", והעולים החדשים שהגיעו לארץ העדיפו עיתונות קלילה יותר.

"בשלב זה הדימוי של 'דבר' כבר היה אנכרוניסטי", מסכם ד"ר נאור ומסביר איך בכל זאת אפשר לשאוב השראה מהעיתון גם היום: "פשוט צריך לשאוף לעשות עיתון טוב, שמתאים לתקופה, בעל הישגים עיתונאיים ותרבותיים, ושלעורכיו ולכתביו יהיה אומץ לב להביע את דעותיהם".

מתגעגעים לממתקים משנות ה-60? בואו להיזכר

המעצב שמלווה את ישראל דורות שלמים

הצטרפו לקהילת הפרלמנט והאקטואליה של מוטק׳ה