שמאל-ימין, קדימה למיטה

כבר לפני 18 שנים טבל המחזאי אילן חצור מקלדת בביצה הפוליטית המקומית והפיק מכך צחוקייה מצליחה מאוד, ב"מבקר המדינה" (שכתב לפי "רוויזור" של גוגול). עכשיו הוא חוזר לזירת הפוליטיקה הישראלית, והפעם לכנסת ממש, עם "קיזוז", הקומדיה החדשה שלו שעולה בקאמרי. בדבריו בתוכנייה על המחזה הוא מזכיר "את הקושי לכתוב קומדיה פוליטית בישראל, מדינה שבה המציאות תמיד פרועה יותר מכל מה שניתן לדמיין", ומספר כי זכור לו במעומעם שניצני הרעיון למחזה נבטו בראשו "אי שם בתקופת ההתנתקות... וחבר כנסת או שר נעלם באופן מסתורי מהצבעה חשובה, ואיזו שמועה בלתי מבוססת על רומן בין חבר וחברת כנסת משני צדי הקשת הפוליטית... וזהו". כל מהדורת חדשות מלמדת שאכן המציאות הפוליטית הישראלית תמיד תנצח - גם במופרכות - את דמיונו של הכותב הכי פרוע, וקל גם לזהות במחזה הדים למציאות הזו. העניין הוא שחצור, בכוונה או שלא, לקח הכול למקומות הכי סטריאוטיפיים, הכי קלים לזיהוי ולתיוג. זוהי קומדיה לא מתוחכמת, עם בדיחות מהסוג שצופה יכול לא אחת לנחש את הפאנץ' שלהן רגע לפני שהוא נאמר - וזה אמור להיות חלק מהשוס. אין כאן סאטירה חריפה, אין הומור רב שכבות או מעודן; יש בדיחות ישר לפנים, לעתים בוטות, לפעמים מזן ההחלקה על בננה; יש ניסיון לסחוט כל אופציה לצחקוק מכל דעה קדומה, חשדנות ופרנויה אנושית-תרבותית-חברתית במרחב הישראלי. ואם לשפוט לפי תגובות הקהל מסביב, ההומור הבוטה והפשטני, המתפלש בגרסת חיינו המוקצנת-מגוחכת, מדבר אל רבים. הסיפור סובב סביב הצבעה מכריעה על פינוי יישוב בשטחים. בני שבות הוא הח"כ המתנחל הימני, תושב אותו יישוב, הנשוי למוריה שבות, שהיא גם יו"ר מועצת הנשים (או משהו כזה) של היישוב, הפועלת נגד הפינוי. על בני שבות מופעלים כל הלחצים האפשריים לשנות את הצבעתו, כולל הבטחה לכהן כיו"ר מפעל הפיס. מבית יש לו לא רק את אשתו הנודניקית הבלתי נלאית - אשר מאחורי גבם של כולם שוקלת לחתום על הסכם פינוי-פיצוי - יש לו גם בן בוגר, נער גבעות מתלהם, שמוכן ללכת רחוק מאוד כדי למנוע ניצחון של הצד היריב בהצבעה. וזה עוד לא הכול: שבות מנהל רומן עם ח"כית מהצד השני, תמרה ירדן השמאלנית יפת הנפש וחובבת הערבים. ירדן היא אלמנה שנכבשה בקסמיו של שבות, בעיקר אלה שהוא מפגין כלפיה במיטה. שבות וירדן נוהגים להיפגש בירושלים, בדירה של נדבן יהודי עשיר (וקיצוני) מחו"ל, הסמוכה לכנסת. כשמתקרב מועד ההצבעה הגורלית משדל יו"ר הקואליציה את שבות - באיומים כי יחשוף את הרומן, כמובן - להכניס חומר משלשל למשקה (מיץ, רק מיץ) של ירדן כדי שתיעדר מההצבעה. היא מצדה מגלה באמצעות העוזר הפרלמנטרי שלה פתק מחשיד של חילופי דברים בין שבות ליו"ר הקואליציה, ומחליטה לגרום לשבות להיעדר מההצבעה - בעזרת אביזרי סדו-מזו (אזיקים ורודים).


אלא שלא רק השניים הללו קובעים מפגש בדירת המסתור שעות לפני ההצבעה: גם מוריה הצדקנית קובעת שם פגישה עם איש הפינוי-פיצוי, וגם בנם, נער הגבעות המותסס בידי העוזרת הפרלמנטרית של אביו, בונה על הדירה כמקום להסתיר בו לשעות ההצבעה הגורליות ח"כ ערבי, שהוא חוטף על מנת להטות את ההצבעה. מה שמתפתח הוא כמובן גם סוג של קומדיית דלתות, שבה הדמויות שלא אמורות להיפגש יוצאות ונכנסות בכל פתח אפשרי - שירותים, חדר שינה, ארון ואפילו חלון - במקרה או בכוונה. הוסיפו גם (איך לא) טעות בכתובת לחומר המשלשל, טלפון שהרינגטון שלו הוא "התקווה", שביתה של העוזרים הפרלמנטריים ברגע הקריטי, קטעי וידאו כאילו-טלוויזיוניים, כולל כתב בכנסת בשם עמית פרי, וכיוצא באלה, ותקבלו את "קיזוז". בתוך כל זה מתרוצצים על הבמה שמואל וילוז'ני עם כיפה שמוטה, לימור גולדשטיין שמפגינה זוג רגליים מרהיבות ובכלל גוף מרשים מאוד, אבי טרמין בקריקטורה על נושא הערבי ואודיה קורן, שמפיקה מהדמות הסטריאוטיפית שלה את המקסימום, ומצליחה להיות נאג'ס מצחיקה באמת.
שורה תחתונה:
לחובבי קטעים וצחוקים, בעיקר על פוליטיקה.
"קיזוז", התיאטרון הקאמרי. מאת: אילן חצור; בימוי ועריכה מוזיקלית: אלון אופיר; תפאורה: יוסי בן ארי; תלבושות: אורן דר; תאורה: יחיאל אורגל. משתתפים: שמואל וילוז'ני, לימור גולדשטיין, אודיה קורן, נעמה שיטרית/ רוני שובל, אבי טרמין, יואב לוי, ארז כהנא, מורן קל, אבי גולומב, שחר מור. משך ההצגה: כשעה ו-35 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור: