שמוליק עצמון: הילד הנצחי חוגג 90

"כששואלים אותי בן כמה אני, אני עונה בן 70. אני סופר את שנותיי מהרגע שדרכתי על אדמת ישראל", כך אומר השחקן והבמאי שמוליק עצמון-וירצר, שביוני הקרוב יחגוג יום הולדת 90. האיש ששמו הפך שם נרדף לתיאטרון היידיש בארץ, גדול משמרי התרבות היידית בישראל ומייסד היידישפיל, התיאטרון היידי היחיד בישראל.  

עצמון עדיין נוהג, שוחה יום יום, כותב ספר זיכרונות ועובד בלי הפסקה, בעבודה שדורשת זיכרון מושלם לטקסטים. אם תחברו את כל זה להומור הבלתי נלאה שלו, תקבלו כנראה את המתכון לחיים ארוכים. בימים אלה נפרד עצמון מהתיאטרון העברי, במונודרמה שעבורו היא סוג של סגירת מעגל. "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים", מאת צבי קוליץ (במאי: מוטי סנדק). המונודרמה תעלה בפסטיבל התיאטרונטו הקרוב בחול המועד פסח, בימים שני עד רביעי, 22-24.4. גולשי מוטק'ה יהנו ממחיר מוזל – כרטיסים ב-40 שקלים במקום 80 שקלים (פרטים בהמשך).

המונודרמה מספרת את סיפורו של יוסל רקובר, אחד השורדים האחרונים של גטו ורשה. כשהטנקים הגרמנים משלימים את הריסת הגטו, הוא כותב את מילותיו האחרונות לאלוהים, שלמרות כל מה שהעביר אותו הוא עדיין מאמין בו. יוסל מכניס את הנייר לבקבוק זכוכית, טומן אותו בין עיי החורבות ומקדם את פני המוות. הטקסט, נכתב במקור ביידיש, עדה פלדור תרגמה אותו לעברית. "המונודרמה הזאת מקיפה את כל נושא השואה והגבורה בשואה. לא יכולתי לחלום על מחזה שכל כך יתאים לסיום הפעילות שלי, בתיאטרון העברי עם אמירה כל כך אישית", אומר עצמון. "חיפשתי הזדמנות מכובדת ומיוחדת להיפרד מהתיאטרון העברי שהקדשתי לו 40 שנה. ב-1996 עזבתי את הבימה והתמסרתי לתיאטרון היידי שאותו אני לא עוזב. התיאטרון הוא לא רק לחם ושעשועים, הוא אמירה. לא פגשתי מעולם יצירה שעונה בצורה כל כך משכנעת על הזהות היהודית. זאת הצגה אורחת, מחוץ לתחרות. השואה לא יכולה להתחרות בשום דבר".  

"ההתנשאות על דוברי היידיש זו שריטה שאני נושא בתוכי"

 עצמון במונודרמה החדשה "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים", צילום: ז'ראר אלון

עצמון, שמגדיר את עצמו שריד שואה ("אני לא ניצול. אף אחד לא הציל אותנו"), נולד בשנת 1929 בשם שמואל וירצר בבילגוריי, עיר קטנה בפולין שבה התחנך וגדל גם יצחק בשביס זינגר. "בשבילי המלחמה היא שמוליק עצמון בן עשר נזרק על ידי הדף הפצצה שנפלה על הבית", הוא מספר. "עפתי מאה מטר. למזלי ידעתי ליפול. עוזרת הבית צעקה לאימא שלי 'גברת וירצר, תצאי למרפסת תיראי ציפורים גדולות'. אימא יצאה החוצה. אני נשארתי במרפסת. 19.9.1939 היה היום שבו הבית שלנו נחרב, העיר נשרפה והתחילו הנדודים. אבא הבריח אותנו דרך הגבול לצד הרוסי. באותה תקופה סטאלין הכריח את כולם לקבל אזרחות סובייטית. מי שסירב נחשב לאויב העם ונשלח לסיביר. אבא, שהיה ציוני גדול, סרב לקבל אזרחות סובייטית. ביום ההולדת שלי ב-1940 באו בלילה ארבעה והעלו אותנו על משאית לסיביר. שלוש שנים היינו שם".

המשפחה חזרה לפולין ב-1945. שלוש שנים מאוחר יותר עלה עצמון לארץ ומיד התגייס  כגחל"ניק - גיוס חוץ לארץ, זה היה השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שהגיעו באותה תקופה לארץ, רובם שרידי שואה. "כשהגענו לארץ זכינו ליחס מזלזל. דיברתי עברית צחה, אמרתי מילים כמו: 'צפרא טבא', 'הואל נא', וכולם שאלו אותי באיזו שפה אני מדבר", הוא מספר. "אז התחלתי להגיד 'דחיל רבאק' ו'אינעל דינאק' בסוף כל משפט, בלי לדעת מה זה בכלל. ההתנשאות הזאת, זאת שריטה שאני נושא בתוכי".

ההורים שלו הגיעו לארץ שנתיים אחריו עם שתי אחיותיו, ובארץ נולד לו אח נוסף. "אבא שלי רצה בן צבר", הוא צוחק. החלום הגדול לתיאטרון ביידיש התחיל כשעצמון ישב עם שני חבריו, שמוליק סגל ז"ל ושמוליק רודנסקי ז"ל, וסיפר להם על רצונו לעלות את כתבי שלום עליכם. אף תיאטרון לא היה מוכן להעלות את הסיפורים האלה ביידיש. שלושתם החליטו לעשות זאת בעצמם. כך נולד ההרכב "שלושת השמוליקים".

עצמון סיפר על חלומו לראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט ז"ל, שמאד התלהב מהרעיון והסכים לפעול, בתנאי שעצמון ינהל אותו. ב-1987 קם תיאטרון היידיש פיל בתל אביב, שהעלה עד היום 100 הפקות בארץ ובחו"ל. עצמון שימש מנהל אמנותי ומנכ"ל עד 2011, אז השחקן ששי קשת החליף אותו, וב-2017 הצטרף זליג רבינוביץ' כמנכ"ל משותף עם קשת.

"הבטחתי לאבא שאחזיר את השם וירצר, ועמדתי בהבטחה"

"כדי לנהל תיאטרון יידיש בארץ ישראל צריך היה עור של פיל, ולי היה". עצמון, צילום באדיבות תיאטרון היידישפיל

למה בכלל יידיש?

"בתחילת המדינה היידיש הייתה מוקצה מחמת מיאוס, זה נחשב מאד גלותי. גם אני ניסיתי לעשות הכל כדי למחוק את התדמית ששמו עלינו אלה שבאו משם. ואת יודעת איפה זה שם. חזרתי לשורשיי. הבית שלנו היה בית דתי, והיידיש הייתה שפת האם. אבי היה ממקימי הפועל המזרחי, אני נקראתי על שמו של הרב שמואל חיים לנדאו שהיה חבר שלו. את השם חיים מחקתי, כי כמעט מחקו לי את החיים. הרגשתי שזאת השליחות שלי, להציל את כבודה האבוד של השפה היידית. להחזיר אותה לתפארתה. קראתי לו יידישפיל - יידיש את יודעת מה זה, שפיל זה משחק, וכדי לנהל תיאטרון יידיש בארץ ישראל צריך היה עור של פיל, ולי היה".

בתחילת הקריירה שינית את שמך מוירצר לעצמון, ובשנים האחרונות החזרת לעצמך את וירצר. מה קרה?

"כשקיבלתי את התפקיד הגדול הראשון במחזה של מולייר, 'תעלולי סקפן', אמר לי חבר הנהלת האוהל יעקב איינשטיין ז"ל, אבא של אריק איינשטיין ז"ל, שאי אפשר לפרסם את השם שמואל וירצר בתוכניה, ומוכרחים שם עברי. שלחתי למשרד הפנים מכתב בקשה לשינוי השם, ולא אישרו. יום אחד נסעתי לצפת עם השחקן מאיר מרגלית. בן ציון דינור שהיה שר החינוך דאז הגיע, וכששמע שקוראים לי וירצר אמר: 'שחקן צריך שיהיה לו שם עם צליל. הנה אנחנו יושבים מול הר עצמון'.

"אהבתי את הרעיון, ושלחתי שוב בקשה לשינוי השם. שוב קיבלתי תשובה שלילית. יום אחד בביקור אצל ההורים אמר לי אבי: 'ידעתי שאתה טיפש אבל עקשן? פעמיים מסרבים לך, ופעמיים אתה מתעקש'. התברר שהוא אחראי על שינוי השמות במשרד הפנים. הוא לא הבין למה לשנות את השם. יש בסך הכל תשעה וירצרים בעולם. ניסיתי לשכנע אותו שבשבילו זה דווקא מצוין, שכן הוא מתבייש בעובדה שאני בחרתי בקריירת משחק, ואם אשנה את שמי לא יקשרו אותי אליו. כעבור שבוע אישרו לי את החלפת השם. שבועיים לפני שאבא שלי נפטר הוא דיבר איתי שוב על הנושא, שכנראה מאד הציק לו. הבטחתי לו שכאשר אפרוש מהמקצוע אחזיר את השם וירצר. לא פרשתי, אבל כשמלאו לי 70 החלטתי לעמוד בהבטחה לאבא שלי. אני גאה להיות היום עצמון-וירצר".

מביא את תיאטרון היידיש גם לבתי אבות

"תמיד הייתי לץ". עצמון בצהגה "אהבה אחרונה", צילום באדיבות תיאטרון היידישפיל

תמיד ידעת שתהיה שחקן?

"לא ידעתי, אבל רציתי. הליצנות שלי באה לידי ביטוי כבר בגיל 13, בסיביר הקמתי להקה. היינו ארבעה חבר'ה שעברנו מצריף לצריף בגולאג. דקלמנו ושרנו שירים בפולנית וברוסית. היינו מקבלים בתמורה אוכל, חתיכת לחם וסוכרייה. לתיאטרון הגעתי במקרה. יום אחד חזרנו אחרי מבצע מאד עייפים ושפופים. הגיעו שני שחקנים מתיאטרון 'האוהל' להרים את המורל, וזה לא עבד. המפקד שלי ביקש שאעלה ואעשה שמח כמו שהייתי עושה לעיתים. אחד משחקני 'האוהל', זאב ברבן הזמין אותי לבחינות קבלה לתיאטרון. התקבלתי, וכשהשתחררתי התחלתי כעובד במה וכניצב".

מה היה התפקיד הראשון עם טקסט?

"מנהל התיאטרון שאל מי יודע להתנהל כדתי, להניח תפילין וללבוש טלית. רק אני הרמתי יד. התברר שהשחקן שצריך לשחק את הרבי חלה. זה היה מחזה בשם 'יושה עגל' שכתב ישראל יהושע זינגר, אחיו של בשביס זינגר. שמו לי את הטקסט בתוך גמרא שאחזתי בידי. שואלים את הדמות שלי מאיפה אני. אני מביט אל הטקסט וכמעט השתנקתי. המילה הראשונה שאמרתי כשחקן הייתה בילגוריי. ואני נולדתי שם".

איך אתה זוכר את כל הטקסטים האלה?

"כל זמן שיש לי עיניים אני אזכור. יש לי זיכרון צילומי וזאת מתנה".

מתיאטרון "האוהל" עבר לתיאטרון "זוטא", ומשם ל"הבימה". ב־58’ פוטר מהתיאטרון הלאומי בגל של פיטורין המוני. זה לא שבר אותו. הוא הקים עם יעקב בנאי המנוח את "סאטירון". אשתו האהובה הניה לה הוא נשוי 65 שנה דרבנה אותו לחזור לעשות תיאטרון אמיתי. יחד עם השחקנית פנינה גרי יסד את התיאטרון האוונגרדי "זווית", שאותו ניהל במשך עשור. התיאטרון נסגר בגלל קשיים כלכלים, ועצמון חזר לפרק ב' ב"הבימה", פרש - ומשם הכל היסטוריה. בשנת 2003 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, בשנת 2011 זכה באות מופת על תרומה לשימור שפת היידיש מטעם הארגון ההתנדבותי ליונס ישראל. בנובמבר 2012 העניק לו איגוד אמני ישראל אות הוקרה על תרומתו לתרבות הישראלית. אבל עם כל הכבוד לפרסים ולהישגים, אחת הגאוות הגדולות של חייו היא תיאטרון החסד, שאותו יסד ב-1996.  

"אני מנסה להכניס הומור לכל דבר שאני עושה"

 עם בתו, השחקנית ענת עצמון, צילום באדיבות תיאטרון היידישפיל

"אמי בסוף ימיה הייתה סיעודית בבית אבות. הייתי מבקר אותה לעיתים קרובות", הוא מספר. "שנה אחרי פטירתה התקשר אלי מנהל המקום והזמין אותי לערב פרידה לכבודו. לא ידעתי מה אני יכול להביא לפרידה. פניתי לשני חברים ופסנתרנית והופענו עם תוכנית של חצי שעה. ראיתי 120 איש בבית אבות שמגיעים שפופים בכיסאות גלגלים, עם מקלות, פתאום צוחקים ובוכים מהתרגשות. הרופאים מדברים איתם עברית, האחיות רוסית, המנקות ערבית, ולשמוע שוב יידיש הציל את נשמתם. התמונה הזאת לא יצאה לי מהראש. רציתי לנסות לקשור את תיאטרון היידישפיל עם בתי אבות של שרידי השואה. יש בארץ כ-100 כאלה".

עצמון פנה לגזבר הסוכנות עקיבא לוינסקי וביקש שרק יכסה את ההוצאות הטכניות והמוניות. את השם "תיאטרון חסד" קיבל מיעקב נאמן, שהיה שר האוצר ושר המשפטים. "הוא כתב לי מכתב וסיפר שפעם בחודש הוא מבקר את דודתו שרידת אושוויץ בבית אבות", מספר עצמון. "יום אחד הגיע, ולתדהמתו ראה אותה מול המראה, מתאפרת, מתגנדרת ומודדת כובעים. הוא לא הבין מה קרה, והיא אמרה לו 'יש לנו היום יידישפיל'. הוא הסתקרן ונשאר, נדהם לראות את כל אותם אנשים שהוא רואה בביקוריו עם פנים נפולות מתעוררים לפתע לחיים. שרים, מוחאים כפיים. 'זה תיאטרון שמביא חסד לאנשים', כתב לי, 'ואני מציע שתקרא לו תיאטרון חסד יידישפיל', וכך עשיתי".

עצמון נשוי 65 שנה לאותה אישה, יש לו שני ילדים וארבעה נכדים, אחת מבנותיו היא השחקנית ענת עצמון שאף הופיעה לצידו בתיאטרון היידישפיל, וגם היא מופיעה בתיאטרונטו עם מונודרמה על השואה בשם "הסלון של סבתא ורדה". "מאד מרגש אותי שבתי, דור שני, מעלה את המחזה הזה", הוא אומר. "זה קרה בלי שאני אתכנן את זה. הגורל רצה".

מה מחזיק נישואין כל כך הרבה שנים?

"הומור. רק איתו אפשר להמשיך. אם לוקחים את הנישואין ובכלל את החיים ברצינות, זאת טרגדיה. אני מנסה להכניס הומור לכל דבר שאני עושה, כל חיי הייתי לץ".

עצמון עסוק בימים אלה גם בכתיבת ספר זיכרונות, ולאחל לו עד 120 נשמע מעט מדי. "עד מאה יספיק", הוא צוחק, "כי כל מה שעשיתי בחיים עשיתי מאה אחוז".

רוצים ליהנות מכרטיסים בהנחה מיוחדת להצגה בכיכובו של שמוליק עצמון?

המונודרמה "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים" תעלה במרכז המבקרים ביפו, במסגרת פסטיבל התיאטרונטו הקרוב בחול המועד פסח, בימים שני עד רביעי, בתאריכים 22-24.4 (שעה 18:00).

גולשי מוטק'ה יהנו מכרטיס בחצי מחיר: 40 שקלים (במקום 80 שקלים). לרכישת כרטיסים: 09-8945957 או דרך האתר. יש לומר את הקוד: מוטק'ה.

הצטרפו לקבוצת דוברי היידיש של מוטק'ה

ענת עצמון מככבת ביידיש

למבוגרים בלבד - שחקנים בני 70 מככבים בהצגה חדשה

מהמענטש ועד הקלפטע: ביידיש זה נשמע יותר טוב

הכי גזעי: הסלנג הישראלי

"אל תקראו למופע הזה נוסטלגי"

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה