שתקנו מספיק מרב מיכאלי

ולחשוב שאנחנו שרנו בהתנדבות, במלוא גרון, מלים כמו :"איש בר מזל זוכה בפיס/ אפילו אין לו כרטיסים/ כי הטובים הולכים לפיס/ והטובות לטייסים" זה הפזמון, ובבית: "כשאומרים לו בלי ידיים/ הוא צוחק להיסוסים" וזה מיד אחרי שסגר את התריסים.

כשהתחלתי את הפעילות שלי למען מרכזי הסיוע, בשנת 1995, היו גברים מסכימים אתי מיד שאונס זה רע מאד. אבל אחרי רגע הם היו אומרים "אבל השאלה היא מה זה אונס". ולא רק השאלה הזאת. גם "מה את עושה סיפור", "כולם היו ככה", "אולי בעצם רצית את זה?" "למה עכשיו היא נזכרת"?...

הנתונים ידועים לנו כבר עשרות שנים. כל אשה שלישית עוברת תקיפה מינית ואין אשה שלא עוברת הטרדה מינית בחייה. ובכל זאת, אין אשה שהמחשבות האלו לא ניקרו במוחה אחרי זה: אולי זה באשמתי, אולי משהו שאמרתי, משהו שלבשתי, אולי אם הייתי אומרת ככה ולא אחרת, אם הייתי עונה אחרת, אם הייתי צועקת, אם הייתי מתנגדת.

כי ככה גודלנו וחונכנו. חונכנו להיות בנות טובות ונשים ראויות שהן עדינות וצייתניות ולוקחות את האשמה על עצמן. חונכנו שהגוף שלנו נועד לספק צרכים של אחרים, ושאנחנו צריכות להתמודד עם זה. חונכנו שאונס זה מה שקורה למי שהולכת בזמן לא-נכון, במקום הלא-נכון לבושה בבגדים הלא-נכונים, ע"י מישהו שהיא לא מכירה. הסתירו מאתנו את האמת הנכוחה שתקיפה מינית נעשית בעיקר על ידי אדם קרוב שיש לו אלינו גישה, נהנה מאמון שלנו ובעיקר – יש לו כח עלינו, והוא מנצל אותו לרעה.

הקמפיין שלנו לפני 22 שנה אמר "אי אפשר לאנוס אותך לשתוק." בעשרים השנים שחלפו מאז, המציאות משתנה לבלי הכר. החברה הישראלית עוברת תהליך מדהים. אחרי שנים של הסתרה, של בושה, של שתיקה והשתקה, יותר ויותר נשים לא מוכנות יותר. לא מוכנות יותר להיות קרבנות פעמיים. לא מוכנות יותר לשתוק.

זה תהליך איטי, כואב ומייסר, תהליך מדהים של חשיפה לאור השמש, המחטא הטוב ביותר. בשנת 1995 פנו אלי ממרכז הסיוע בתל אביב וביקשו ממני עזרה עם ערב התרמה. הלוקיישן שנבחר היה מועדון סליזי בדרום העיר, באזור מוסכים אפל וחשוך. אמרתי להן אז, שכדי לשים את הנושא על סדר היום, אבל באמת, צריך להביא אותו למרכז העיר, למקום מואר, שמתלבשות ומתלבשים אליו יפה. כך היה.

זה העיקרון שמנחה אותי מאז ועד היום, בתור עיתונאית והיום בתור חברת כנסת, כבר יותר מעשרים שנה: פגיעה מינית היא בכל מקום, והיא בעיה של כולנו.

כללי המשחק משתנים, וברור שיש מי שלא אוהב את זה. אף אחד לא אוהבים שלוקחים לו משהו, במיוחד אם הוא בצד החזק של המשוואה. אבל אנחנו חיות בעידן שבו נשיא המדינה הורשע באונס ויושב בכלא, בימים בהם קצין בכיר מושעה מתפקידו עד למיצוי החקירה בגלל חיילת שהתלוננה עליו, אנחנו חיות וחיים בעידן שבו יש חוק למניעת הטרדה מינית ואי אפשר לדמיין שלפני עשרים שנה להתנהגות הזו לא היה שם והיא לא הייתה עבירה.

יש מי שהשינוי בשיח הציבורי מפחיד אותם. אני מבינה את זה. אבל מה שהם לא מבינים זה שלמי שבוחרת להתלונן - אין הרבה מה להרוויח. חוץ מאת התחושה שהיא לא תהיה קרבן שוב. ולתחושה הזו אין גיל.

לאותן נשים אמיצות, בכל גיל, ששברו את מחסום השתיקה – כבוד גדול. אני מצדיעה על הכוח להמשיך לחיות את החיים, למרות שלעתים הסוד הזה נצור בתוככן ולא גיליתן אותו לאף אחד – גם לא לבן או בת הזוג או להורים. ולא פחות מכך, על האומץ להחשף היום ולומר בקול רם: "זו לא אשמתי". גם אם ככה עשו כולם, גם אם אז זו לא הייתה עבירה, גם אם חלק מהפריבילגיות של התפקיד היו לשלוח ידיים לתלמידות וחיילות.

בעדות שלה אומרת חנה: "אנחנו - החזקות - צריכות לסלול את הדרך לאלו שפחות".

פגיעה מינית משאירה בכל אחת שריטה עד יומה האחרון. אני ממשיכה, ממקומי בכנסת, את המאבק שלנו לחיות חיים בטוחים. ברחוב, באוטובוס, בצבא או במקום העבודה.

ח"כ מרב מיכאלי היא יושבת ראש סיעת המחנה הציוני ופעילה למען זכויות נשים