שתקנו מספיק סילבי שטרסמן

שנה שתקה סילבי שטרסמן. כשהיתה בת 53 העזה בפעם הראשונה לספר את הסיפור שלה, אבל גם אז בחרה לעשות את זה בעמוד הפייסבוק של "אחת מתוך אחת". כדי שהבן שלה לא יראה, כדי שאמה, בת ה-90, לא תיחשף לסיפורים העצובים של בתה.

הפעם הראשונה התרחשה כשסילבי היתה רק בת 13. היא הלכה לבריכה עם חברים, הם דיברו, צחקו. "היה לי אז חבר בן 14 שחשבתי שהוא אהבת חיי", היא אומרת. "היינו נפגשים בסתר, כי ההורים לא אהבו את הקשר בינינו. ליד הבריכה היו פינות מוצלות קצת מרוחקות עם שיחים. הוא ביקש שנלך קצת להתבודד. מובן שהסכמתי. ישבנו, דיברנו ופתאום בלי שהבנתי מה קורה, הוא הכניס לי בוקס בפרצוף. נפלתי לאחור, ואיבדתי לכמה שניות את ההכרה.

 הסיפור עזר לי לא להרגיש אשמה. סילבי שטרסמן. צילום: ערבה גרזון רז

"מתוך השיחים יצאו שלושה חברים שלו. אחד מהם סתם לי את הפה, החזיק לי את הידיים, וכל אחד מהם בתורו אנס אותי. אחרי שסיימו הם השתינו עלי והלכו. הייתי חבולה כולי, עם סימנים כחולים. קפצתי מעל הגדר ורצתי הביתה. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר. אמא שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שנפלתי על הגדר. נכנסתי להתקלח להוריד ממני את כל הטינופת".

- למה לא סיפרת לה?

"הבנתי שאין לי עם מי לדבר. ידעתי שיועצת בית הספר תזמין את ההורים שלו, והוא בטח יכחיש. חוץ מזה הרגשתי אשמה נוראית, כי ההורים שלי כל הזמן היו נגד הקשר. הם חשבו שהוא לא בשבילי, ופחדתי לספר להם שהם צדקו. הוא היה ממשפחה מאוד אמידה, אבא שלו היה עורך דין חשוב".

כל השנים הדחיקה סילבי את הטראומה האיומה, עד שמקרה אחר שארע לה הציף למעלה את כל מה שעברה. "זה היה לפני עשר שנים", היא מספרת. "הלכתי לזרוק את הזבל, ופתאום עובר מישהו שהכרתי מימי הצבא, ולא התראינו המון זמן. הזמנתי אותו אלי לשתות קפה ולהיזכר בעבר. ישבנו, עשיתי קפה, הוא לא נראה לי שיכור או מסוכן, לא ראיתי אפילו שיש לו אקדח בחגורת המכנסיים מאחורה.

"פתאום, באמצע השיחה, הוא הוציא את האקדח ונתן לי מכה ברקה. נפלתי, הוא קרע מעלי את החולצה, עשה מה שעשה, המשיך להרביץ לי וברח מהמרפסת, משאיר אותי שותתת דם. גרתי בקומת קרקע. אז כבר צלצלתי למשטרה. הם הגיעו, אבל לא מצאו אותו. הוא ברח לחו"ל. כאילו בלעה אותו האדמה".

- ואז חזרה אלייך הטראומה של הילדות?

"בהתחלה לא הבנתי שזה מה שקורה לי. התחילו חרדות וסיוטים, לא הצלחתי לעשות כלום. הסתגרתי בבית. עשיתי רק מה שאני חייבת בשביל הבן שלי. זה נמשך חצי שנה. יום אחד הלכתי לעשות קניות ופתאום ראיתי אותו, את הילד ההוא מגיל 13. הוא ישב עם חברים, שתה קפה. ברחתי הביתה. פחדתי שהוא יגלה איפה אני גרה. ליתר בטחון החלפתי מנעולים. שלושים שנה אנחנו גרים באותה שכונה, ולא ראיתי אותו".

- מה גרם לך לספר את הסיפור?

"לפני שלוש שנים קראתי בפייסבוק סיפורים בדף של 'אחת מתוך אחת'. חלק מהסיפורים ממש עשו לי צמרמורות, חלק בכלל לא הצלחתי לקרוא מרוב שהיה לי קשה. החלטתי שאני רוצה לפרסם את הסיפור שלי. פירסמתי את שני המקרים וקיבלתי תגובת מרגשות. עודדו אותי לא להרגיש אשמה, זה מאוד חיזק אותי.

"כשראיתי את המודעה במוטק'ה הבנתי שאני צריכה לספר את זה בפומבי. שאסור לשבת בחיבוק ידיים ולשתוק. צריך לדבר על זה שכל העולם יראה וישמע. לקח לי המון זמן להבין שאני לא אשמה. על המקרים שלי חל חוק ההתיישנות, אבל אני מאמינה שבורא עולם יטפל באשמים".

- אם היום היית פוגשת את סילבי בת ה- 13 מה היית אומרת לה?

"הייתי אומרת לה לא לפחד. ללכת להתלונן. זה שהוא ממשפחה אמידה זה לא אומר שמותר לו הכל. זה תהליך מאוד ארוך מהרגע שמגישים תלונה, אבל לא להתייאש. לכל האנשים שאומרים 'למה חיכית כל כך הרבה זמן' אני אומרת 'אני לא מאחלת לאף אחד להיות בנעלים שלי ולעבור את הסבל שאני עברתי'".

- מה זה עשה לקשר שלך עם גברים?

"אחרי המקרה הראשון התחלתי להשתגע בתוך עצמי, לא רציתי שאף גבר ייגע בי. היתה לי תקופה בצבא שלא יכולתי לשבת באוטובוס אלא אם כן היה מקום ליד אישה. הרגשתי כל הזמן מאוימת, אבל לא ממש ידעתי למה. ואז הכרתי מישהו. היה לנו קשר ממש טוב ואז כשאמרתי לו שאני בהריון הוא פשוט נעלם".

- מה עם אהבה עכשיו?

"יצאתי מהארון לפני שבע או שמונה שנים. אני מקווה שהאחת תגיע סוף סוף. אני משערת שתמיד נמשכתי לנשים אבל לא הייתי מוכנה להודות בזה ממש בפני עצמי. אני חושבת שהרבה יותר קל לתת אמון באישה מאשר בגבר, לא?"