תיאטרון: פרויקט הריצ'רדים בקאמרי

לפני כתשע שנים ראיתי בתיאטרון הספרייה - שהקים גרי בילו ז"ל, מנהלו האגדי של בית צבי במשך קרוב לשלושים שנה כדי לספק במה לבוגריו - את ההפקה (הראשונה) של "ריצ'רד השני" מאת וויליאם שייקספיר. הבמאי ארתור קוגן, מורה (זה שנים) בבית צבי, ביים את המחזה. את המלך המודח מכס המלוכה בידי בן דודו גילם בוגר טרי ומדהים: איתי טיראן. יצאתי אז נפעמת, וממש לא הייתי יחידה. עכשיו, אחרי כמעט עשור ופחות משנה אחרי שבילו הלך לעולמו, חוזרים קוגן וטיראן לריצ'רד של שייקספיר, הפעם על במת תיאטרון רפרטוארי גדול וממוסד, הקאמרי, וסוגרים מעגל. "הפרויקט הזה, של ריצ'רד השני והשלישי ביחד, היה חלום של גרי, של איתי ושלי", אומר ארתור קוגן השבוע, רגע לפני הבכורה הכפולה של "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי". "חלום שמתגשם אמנם אחרי מותו של גרי, אבל לפחות הוא מתגשם". קוגן מספר על חלום העלאת המחזות שהחל בדיאלוג מקצועי בין השלושה עוד כשטיראן היה תלמיד שנה ב'. לא פשוט להעלות הפקות כאלה בתיאטרון בכלל (קלאסיקה מושקעת, איכותית ונגישה), ודאי לא בתיאטרון דל אמצעים כמו הספרייה. בילו וקוגן לא ויתרו, אבל לקח עד 2007 להעלות שם גם את "ריצ'רד השלישי". טיראן כבר היה כוכב בקאמרי, ואת ריצ'רד גילם בוגר מוכשר אחר, נמרוד ברגמן. גם את ההצגה הזו ראיתי, גם היא הייתה נהדרת בעיני, וגם במקרה הזה לא הייתי לבד בהתלהבות. לפני כשבוע נערכה בתיאטרון הקאמרי פרזנטציה של הפרויקט החדש, שבה הוצגו קטעים משני המחזות עם חלק ניכר מלהקת השחקנים המשתתפת בהם ובראשם טיראן, על רקע תפאורה חלקית (שהזכירה את תפאורת "ריצ'רד השלישי" בספרייה) בחדר החזרות. מסביב דיברו השחקנים (שרבים מהם בוגרי בית צבי) שייקספירית-עברית נהדרת של שמעון זנדבק ("ריצ'רד השני") ומאיר ויזלטיר ("ריצ'רד השלישי"). קוגן מתפעל מעבודת הצוות של הלהקה, שמשתתפת בשני המחזות, שיועלו לסירוגין: "חוויתי כאן ולמדתי על בשרי מה זה באמת עבודת אנסמבל ונתינה של שחקנים אחד לשני. יש פה ערבות הדדית של ממש. כולם גם פועלי במה, גם עוזרי במאי אחד לשני. זה דורש מאמץ עילאי ומעורר הערצה בעיני. ואתה פתאום מנהל דיאלוג, כי כולם מעורבים. הם בעיני קולגות במלוא מובן המילה. אז כן, בצד הקוריוז, לפעמים נכנסים לחזרה על מחזה אחד ואני קורא לשחקן בשם הדמות שהוא עושה במחזה השני, או ששחקנים מחליפים רפליקות בין מחזות, אבל אלה רק קוריוזים קטנים. העבודה כאן היא סוג של קסם שהייתי רוצה שלא ייגמר". איתי טיראן, שהיה תלמיד מבטיח כשהחלום נבט והיום הוא כוכב המממש שוב ושוב בהפקות שונות את ההבטחה מאז, מגלם את שני הריצ'רדים. שני מלכים שמלכו ונרצחו בני אותו גיל. ריצ'רד השני מלך 22 שנה, שבמהלכן ניסה לשלוט ולשחק את המשחק הפוליטי, וגם התבגר, התייסר והתפכח. ריצ'רד השלישי מלך רק שנתיים והיה תככן בלתי נלאה, סוג של נבל כריזמטי, נכה שניצל בציניות את נכותו, שנון, אכזרי ובעל הומור עצמי. שני הפכים שטיראן, גם באבזור מינימלי ובקטעים הקצרים שהוצגו בפרזנטציה, הצליח לאפיין, לסקרן ולהרשים בהם.
הוא הפתיע אותך בעבודה הפעם, לעומת העבר?
"הוא תמיד מפתיע אותי", צוחק קוגן. "איתי מפתיע מחזרה לחזרה".
ואיזה משני הריצ'רדים מדבר אליך יותר?
"כהורה טוב, איך אני יכול לאהוב ילד אחד יותר מהשני? בכל אחד יש בעיני קסם אחר. במקור מבחינתי הם כמעט זהים, למרות שהם שונים בתכלית כלפי חוץ. אחדות הניגודים מרתקת אותי".
זה קאסט של כל הגילים, מצעירים מאוד ועד יוסי גרבר הוותיק.
"שהוא בעיני הכי צעיר מכולם. הוא אישיות בלתי נגמרת. מצחיק, משתלב נהדר עם הצעירים. הוא בעיני אחד מפלאי תבל".


מדובר, כאמור, בשני מחזות היסטוריים של שייקספיר. "כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל ביחד הם יוצרים המשכיות", כפי שמסביר קוגן. כלומר הצופה הפוטנציאלי יוכל לראות רק מחזה אחד כבחירתו, או כמומלץ - את שניהם בזה אחר זה. "אלה שתי הצגות על אותו בסיס תוכני שמתכתב, ולכן גם התפאורות מתכתבות. ב'ריצ'רד השני' מדובר במדינה שמתנהלת בכוחנות, בממסד נוקשה, ולכן התפאורה בהתאם יותר סולידית. ב'ריצ'רד השלישי' מדובר בשיפוץ ממלכה אחרי מלחמה, בסיכום סיפור משפחתי-מדיני. יש התכתבות תוכנית בין המחזות, יש סיפור שמתחיל ממבנה, ממסד, שלטון שעולה, נרקב, מתפורר, נהרס, מוחלף, וממלכה שמבקשת להשתקם". שייקספיר אמנם כתב על הריצ'רדים של אנגליה, אבל הסוגיות הפוליטיות, החברתיות והמשפחתיות שהוא מעלה בשני המחזות אקטואליים להפליא גם היום, גם אצלנו. "הסיפור אקטואלי. מהיום. האיש הזה, שייקספיר, כותב עלינו. הנה, הוצאתי מאמר מלפני יומיים ממעריב, מאמר פוליטי על מה שקורה אצלנו עכשיו, וביקשתי שיכניסו אותו לתוכנייה, כי זה בדיוק זה. שייקספיר לגמרי עכשווי, אם כי אני מודע לכך שהוא אולי יותר מסוגנן". קוגן לא חושב שהקהל צריך להתאמץ כדי להקשיב לטקסטים שלו, אם כי "לא יזיק שיתאמץ קצת". הוא בכלל אוחז בדעה ש"התיאטרון צריך להציב מראה מעוותת של המצב. אני רוצה לעשות בתיאטרון קריסטליזציה של מצבים אנושיים, פוליטיים וחברתיים, כי זו בעיני האמנות. אני לא רוצה להציג את מה שנמצא ברחוב. זה כמו כשקוראים את עגנון - אתה נשאב לתוך הסיפור והנשמה נפתחת ומתמלאת, למרות שברור שלא מדברים ככה. אותו הדבר גם בתיאטרון".
יש אפשרות בעיניך שאחד משני הריצ'רדים יהפוך לפייבוריט של הקהל?
"זאת שאלה לא פיירית. אלה שני מחזות שונים, אחד פיוטי ולירי, אחד על גבול הגרוטסקה, מין פארסה פוליטית. אפשר ליהנות מכל אחד. אני נהנה משניהם. ומבחינת עונג של עבודה - העונג זהה. אני עושה סוויץ' בראש וזהו".
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: בשם הכסף

ביקורת ספר: הנשים

פסטיבל מחולוהט: חודשיים של מחול

אופרה: ריגולטו

ביקורת ספר: תחושה של סוף

ביקורת קולנוע: מאחורי הדלת

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות