תנו לנוער כלים

לא מזמן הוזמנתי להופעה ביידיש בווינה, כאורחת של מוסד לשימור שפת היידיש. במקביל הוזמנה להופעה נפרדת בעיר האוסטרית גם קבוצה של תלמידי מוזיקה מבית הספר לאמנויות בתל אביב, בית הספר שבו נמצא אולם אריסון שבו אנחנו, שחקני תיאטרון הבימה, מרבים להופיע. כיוון שכך, כששמעתי שהילדים מוזמנים וגם שמעתי אותם מנגנים, העליתי את הרעיון שהם ילוו אותי בהופעה ביידיש. אמנם מדובר בילדים בעלי רגישות רבה יותר לאמנות וגישה למוזיקה מעצם היותם תלמידי המגמה, אבל הם ילדים - לא מנוסים בחומרי שירה פופולרית ביידיש ובכלל, מה להם וליידיש? עשינו חזרות שבהן הכנסתי אותם לפולקלור הזה של השירה ביידיש. בהתחלה זה היה להם מוזר, אבל אחר כך הם התלהבו, ובסופו של דבר ליוו אותי בהופעה בווינה והיה מדהים. למה אני מספרת את הסיפור הזה? כי הוא מדגים היטב את העובדה שבילדים יש פתיחות בסיסית, נכונות ויכולת ללמוד ולספוג המון דברים באפיקי אמנות שונים, וצריך לעודד אותם, לחנך אותם ולהשקיע בהם, לתת בידיהם כלים להתיידד עם סוגים ועם תחומים שונים של אמנות. צריך לשלב את ההומני גם בתוך הריאלי בתוכנית הלימודים בבית הספר, ומגיל צעיר. צריך לתת בידי הילדים מגיל צעיר כלים ואמצעים כדי להתיידד עם תיאטרון, ציור, מוזיקה ושאר התחומים. אני משחקת עכשיו בהצגה "מוריס שימל" של חנוך לוין, וקורה לי שאני יוצאת ממנה ופונים אלי ילדים צעירים, ששואלים שאלות ומעירים הערות. בדרך כלל מתברר לי שאלה ילדים שלומדים בחוג לדרמה או במגמת דרמה וזה מעניין אותם. חנוך לוין לא מרתיע אותם, להפך. ולא מדובר רק בתלמידים בתל אביב. זה קורה גם בדימונה ובכל מקום אחר שבו ילדים לומדים במסגרת כלשהי תיאטרון ונחשפים לאמנות הזו. ילדים כאלה גם לא מפריעים במהלך ההצגות, בניגוד לדעה הרווחת שבני נוער תמיד מפריעים. קורה להם משהו. עצם זה שהילד או הנער לומד שאתה על הבמה מגלם אדם, מציג נושא - אהבה, קנאה, כל שלל התחושות - זה מחלחל לתוכם והם מבינים את זה. אלה הילדים שניתנים בידיהם כלים לבוא לתיאטרון ולספוג ולהפנים את החוויה. אותו הדבר אפשר וצריך לעשות עם כל הילדים והנוער, במערכת החינוך בכלל, ולא רק בתיאטרון. במלחמת העולם השנייה הייתי ברוסיה. אופרה, שירה וזמרה אצל הרוסים זה עניין נורא חזק, ואמא שלי הייתה לוקחת אותי לאופרה, ומאז אני אוהבת אופרה. היום, למרבה הצער, הורים לא לוקחים ילדים לא לאופרה, לא לתיאטרון. זו נחשבת בושה ללכת עם ההורים, אז אם הולכים בגיל הצעיר לתיאטרון זה אולי דרך בית הספר. ואז יש מקרים של מי שבאים לא מוכנים - לא הסבירו להם מה הם הולכים לראות, מה זה תיאטרון, איך זה מתנהל. ואז נכנסים ילדים שלא יודעים להתנהג והסבל הוא של כולם - שלהם, שהם לא מסוגלים ליהנות מהחוויה, ושל כל הקהל מסביב שהם מפריעים לו. אבל כשעשו פעם ניסיון ובאו הורים עם ילדים, ההצגה נראתה אחרת. כלומר, ברגע שמטפלים בדברים אפילו קצת, זה נראה אחרת. כששיחקנו ב-1987 את "מירל'ה אפרת" היו מביאים ילדים קטנים להצגות. הסיפור המשפחתי במחזה על הילד שצריך להיות בר מצווה חזק מאוד, הפיוס המשפחתי בסיפור נעשה דרך הילד, וזה דיבר אל הילדים. מאז פגשתי אינספור אנשים שסיפרו לי שבזכות החוויה הזו הם הולכים לתיאטרון. כשמביאים ילד למשהו שהוא לא תופס, שלא מדבר אליו, כשאין בידיו כלים להתמודד עם החוויה, כשאין הכנה - הוא בחיים לא ילך שוב. לכן חשוב להסביר מראש מה זה תיאטרון, ולהסביר לילדים שכוכב לא מנצנץ כל הזמן. שהפרסום זה לא הכול, שכרוכים בכך הרבה עבודה והשקעה. צריך ללמד ילדים גם בכיתות נמוכות וגם ביישובים מרוחקים מהמרכז ומלב העשייה התיאטרונית מה זה תיאטרון. כשבעלי, צבי שטולפר ז"ל, ואני עלינו ארצה בתחילת שנות השישים לקח אותנו חבר לשכונת נווה עמל בהרצליה, שנעלה שם הצגות עם ילדים. עד היום אנשים לא שוכחים את החוויה, וכשהם פוגשים אותי הם מזכירים לי את זה ומספרים עד כמה זה השפיע עליהם. צבי עבד שם 20 שנה, בכל בתי הספר בעיר. אם שולחים נוער לא מוכן לראות את "יוליוס קיסר" ככה סתם, הם נכנסים ויוצאים וכלום לא יקרה להם. אבל אם עובדים איתם בכיתה ועושים איתם את ההצגה, אז הם כבר לא פוחדים מהחומר, לא בורחים ממנו. זה כמו עם קריאה - לא צריך להתחיל מיד ב"מלחמה ושלום", אפשר וצריך להתחיל בדברים שמי שלא קורא יוכל גם להתמודד איתם. העיקר זה להתחיל במשהו. וזו צריכה להיות הגישה בכל תחומי האמנות. צריך לשלב במערכת החינוך קורסים לילדים, לנוער, לצעירים, קורסים של הליכה לתיאטרון, של ציור, של אמנויות בכלל. זו לא רק העשרה אמנותית כשלעצמה, זו העשרה של הנפש בכלל.