חזרה להחיים הטובים

תערוכת ציור ראשונה בגיל 91

בגיל 91, יוצא אתיופיה אברהם פרדו משיק את חייו החדשים כאמן, בתערוכה שתוצג במוזיאון ישראל. איך מגלים כשרון שנחבא שנים רבות, וכיצד הכל קשור לפציעת ראש? שוחחנו עם בנו
עדי כץ 01/02/17
תערוכת ציור ראשונה בגיל 91
נולד מחדש. אברהם פרדו על רקע עבודותיו (הצילום באדיבורת המשפחה)

 

 

 

הסיפור של אברהם פרדו בן ה-91, נשמע כמו אגדה. חקלאי יהודי מאתיופיה שעולה ארצה ברגל, עם 12 ילדים וחלום לחיות בירושלים. בישראל הוא לא מוצא את מקומו, עד שבגיל 87 נופל מחסום על ראשו, בכותל המערבי דווקא. הפציעה מביאה לנכות, אבל גם פותחת מעיין חבוי של יצירה, שלא חדל לנבוע.

 

בימים אלה נפתחה בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל תערוכה גדולה מציוריו של פרדו, שתוצג עד אמצע מאי. הציורים צבעוניים מאוד, הסגנון נאיבי והנושאים לקוחים ממולדתו הרחוקה ומהדרך לארץ הנכספת. בפתיחת התערוכה, הושק ספר ילדים בשם "אברה - המסע אל הציור", בהוצאת כנרת זמורה ביתן, שכתבה שהם סמיט על פי סיפור חייו.    

 

 

"באתיופיה אמנות לא הייתה תחום מוערך"

 ציורים שהתגלו במחברת. מתוך התערוכה

 

 

 

אברהם לא דובר עברית, אלא אמהרית בלבד. שוחחנו על השינוי בחיים עם בנו, השחקן והפעיל החברתי שי פרדו. "אבא שלי לא צייר כל חייו, עד אחרי שעבר תאונה", הוא מספר , " הוא יצא משיקום, לקח מחברת של האחיינית שלי והתחיל לצייר. בהתחלה הוא הסתיר את המחברת. באתיופיה, אמנות לא הייתה תחום מוערך. ההיפך, להיות אמן בכפר שלנו היה מקביל לנווד. 'אזמרי', קראו להם. אנשים יצרו, אמא שלי תמיד רקמה ותפרה, אבל רק בתוך היומיום, בבית. הם לא ראו את עצמם כאמנים ויצרו בעיקר חפצים שימושיים".

 

שי משחזר את אותו יום הגורלי ששינה את חיי המשפחה, כאשר אברהם נפגע בראשו. "אבי הלך כמו כל שנה בסוכות, לכותל המערבי. הוא הצטרף לקבוצת של תיירים שנכנסה למתחם הכותל ולא הספיק לעבור דרך המחסום, שנסגר מאחורי הקבוצה ופגע לו בראש".

 

פרדו, שלא הבין תחילה את חומרת הפגיעה, הצליח לגרור את עצמו הביתה והלך לישון. "הוא התעורר עם שיתוק ברגל שמאל שהתפשט לכל הגוף", מספר בנו. "הבאנו אותו להדסה וגילו שהוא נפגע בשני מקומות בעמוד השדרה. הוא עבר ניתוח מורכב והיה מאושפז בשיקום חצי שנה. עד אז הוא איש חזק ויציב שהלך הרבה ברגל. מאז התאונה, הוא מוגבל".

 

אלא שאותה תאונה, כאמור, פתחה אצל אברהם ערוץ נסתר. כששי מצא את המחברת הסודית עם ציורים של אברהם, הוא נדהם. "כשאני החלטתי להיות שחקן, אבא שלי התאכזב" הוא נזכר. "הוא העדיף שאהיה עורך דין ולא 'אזמרי'. 22 שנה אחר כך, הבנתי שהיצירתיות קיימת גם אצלו והייתה לי ההזדמנות לתת לו את העידוד והתמיכה, שאני הייתי זקוק להם בתחילת דרכי. עשיתי את זה באהבה".

 

 

סגירת מעגל דרך האמנות

 

סגנון נאיבי המתכתב עם המסע לישראל. מתוך התערוכה

 

 

שי ואחותו, שמציירת גם היא, החלו לרכוש עבור האב דפים וצבעים ודחפו אותו להמשיך. "לא תיארתי לעצמי לאן זה יגיע", הוא מספר בהתרגשות. "רציתי בכל התמימות לתת לו לצייר, כי זה עושה לו טוב. האמת שלא הבנתי מאיפה זה בא לו. בחיים הוא לא ניסה לצייר".

 

אברהם פרדו, שכבר לא מתבייש להיות "אזמרי", לא חדל מאז לצייר. "הוא יושב ומצייר כמעט חמש שנים, מהבוקר עד הערב", מספר שי. "אמא שלי קוראת לו לאכול, האוכל מתקרר על השולחן והוא אומר 'עוד מעט' וממשיך. הוא מאוד גאה בעבודות שלו ונהייה קצת נרקיסיסט, כמו כל אמן. אנחנו כמשפחה הרווחנו 20 שנה לחייו. מאז שהתחיל לצייר, הוא הולך ונהיה צעיר. הוא מלא אור".

 

התערוכה במוזיאון ישראל, מהווה שיא בקריירה הלא ארוכה של פרדו. "שי הגיע אלינו עם מזוודה מלאה בציורים ומאוד התרגשנו ושמחנו כשראינו אותם", מספרת אוצרת התערוכה אורנה גרנות. "כששמענו את הסיפור שלו, התרגשנו עוד יותר". 

 

לדבריה, ציוריו של פרדו מעידים על כישרון מולד. "הוא לא למד לצייר ואי אפשר ללמד מישהו לצייר כמוהו", אומרת גרנות. "יש משהו מאוד מקורי וייחודי בדרך שלו.  הסיפור שלו מראה גם שבצומת בחיים, כשעולה הצורך בביטוי רגשי דרך אמנות, הוא לא חייב להיות מנותב בהכרח לציור מופשט או לעבודה בחומר. אתה יכול להעביר את הסיפור שלך דרך איור. מדהים לראות שזה היה הצורך שלו בעקבות התאונה".

 

במוזיאון החליטו להפיק לרגל התערוכה גם ספר סביב סיפורו של פרדו. "בכל ציור יש סיפור אחר", אומרת גרנות. "רצינו מתוך מאות הציורים שלו, להתמקד בנרטיב שיהיה נגיש ויישאר גם אחרי שהתערוכה תרד. פנינו לשהם שמיט שתראיין את אברהם, כדי לקלוט ממנו את הסיפור הנאמן לרוח שעולה מהציורים, רוח של זמן חלום, לא כאן ולא שם. שהם הצליחה לספר על הילדות באתיופיה דרך התמונות ועל המסע לישראל וגם לסגור את המעגל, כשהספר מסתיים בנקודה שבה הוא מתחיל לצייר".

 

 

משדות תירס שעורה וקפה, למרכז קליטה בכרמיאל

 

סכר יצירתי שנפרץ אחרי התאונה. מתוך התערוכה

 

 

שי פרדו, בן 41 היום, היה בן שבע וחצי כשהמשפחה הגיעה ארצה וזוכר היטב את המשק הגדול שהיה בבעלות המשפחה באתיופיה, בה ביקר מאז כבר ארבע פעמים. "אבי היה חקלאי אמיד", הוא מספר. "היו לנו שדות של חיטה, שעורה, תירס, קפה, היו פרות, עזים, תרנגולות. הציורים של אבא מחזירים אותי בצורה הכי חיה לנופים והמראות האלה".

 

אביו ביטא לדבריו את היצירתיות שלו בדרכים שונות, גם בצעירותו. "באתיופיה הוא היה ממציא פטנטים נגד איתני הטבע, באוהל שלנו בסודן, בדרך לארץ, הוא סידר מפלסים וחדרים. אבל היצירתיות הופנתה רק לצד ההישרדותי. הוא חי בהכחשה, אחרי הכול היו לו 12 ילדים לגדל".  

 

עם הגיעם ארצה ב-1984 במסגרת "מבצע משה", מצא אברהם פרדו את פרנסתו בעבודות מזדמנות, אבל נפלט משוק העבודה וכיום הוא ואשתו זהבה חיים מקצבת זקנה ו"ממה שבא ליד", כדברי בנו. "בשנתיים הראשונות, גרנו במרכז קליטה כרמיאל", הוא מספר. "אבא הלך כל יום למשרד הקליטה והתחנן שיתנו לו לגור בירושלים. לא היה מקובל לתת ליוצאי אתיופיה לגור בערים הגדולות, אבל בסוף הוא קיבל את מה שרצה וחי עד היום בשכונת ארמון הנציב בירושלים".

 

הפציעה של אביו, עד כמה שהייתה טראומטית וכואבת, מצטיירת היום בעיניו כנס. "המחסום שנפל עליו, פשוט פתח בו משהו.  אם לפני כן הוא הצליח להתאפק, עכשיו הוא כבר לא יכול היה לעצור בעצמו. חיים של עשרות שנים, פרצו לציורים בבת אחת. הוא מספר שאחרי הניתוח, הכול הציף אותו. כל הטראומות, השמחות, כמו מפל מים, כמו סכר שפרץ.

 

"אבא עבר דברים קשים ונפלאים ולא היה להם ביטוי. אצלנו לא הולכים לפסיכולוג או לריפוי בעיסוק והכול נשאר בפנים. הוא צייר למשל פרות שראה בארץ, והן היו חלולות. אני חושב שזה מבטא הרבה. באתיופיה הוא היה אדם מכובד, פה הוא בבת אחת איבד את המשמעות, נהייה צל. אדם שלוקח ילד בן שמונה שיתרגם לו בבנק".

 

 

"אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל משהו שעושה לך טוב"

 

רוח של זמן חלום. מתוך התערוכה

 

 

 

את מה שמתרחש סביב אביו מאז החל לצייר, פרדו הבן מתאר כ"עליסה בארץ הפלאות". "רמת ההתעניינות בו בארץ ואפילו בחו"ל, ממש לא אמיתית", הוא אומר. "אני לפעמים לא מאמין שזה קורה".

 

כמי שחי היום בתל אביב בסביבה שונה לגמרי מזו שגדל בה, המפגש עם אביו מחזיר אותו לדבריו למקורות. "במפגש איתו אני חוזר אלף שנה אחורה. הנאיביות העצומה שלו שואבת אותי אליו. זה מדהים. שהם סמיט שאלה את אבא מה יפה בעיניו והוא אמר, 'יפה, זה למצוא את מה שהלב מחפש. הלב שלי חיפש את זהבה אשתי ומצאתי, הלב חיפש את ירושלים והגענו. אחר כך חיפשתי את הציור ומצאתי'.

 

"כששאלנו אותו מה המסר שלו, הוא אמר, 'אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל משהו שעושה לך טוב. גם אם יהיו מהמורות בדרך, חשוב לא לוותר. אם אתה לא מוותר, היקום מתגייס להגשים את החלום שלך'".

 

 

למצוא את מה שהלב מחפש. אברהם וזהבה רעייתו בתערוכה, צילום באדיבותו

 

 

 

 [#noBanner]  


 

הצטרפו לקבוצת אמנים וחובבי אמנות של מוטק'ה

 

 

אהובת הצייר: רחל בונה אוצרת את בעלה

 

הפעילות המושלמת לחורף: צביעת מנדלה

 

 מציירים לנו סקס אחר

 

תערוכת הצילום המהפנטת של בת התשעים

 

"לאמן המבוגר לא עוזר שקוראים על שמו רחוב"

 

תגובות  0  אהבו 

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בהחיים הטובים

סקס של מבוגרים בפריים טיים. למה לא, בעצם?

 

- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"

- "מה?"

- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"

את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...

לקריאת הכתבה
חתונה ממבט ראשון: סוף סוף זוג מבוגר

במוצ"ש האחרון, אחרי שתי עונות, זה סוף סוף קרה: העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון" (ערוץ 12) נפתחה עם שידוך של...

לקריאת הכתבה
"רציתי שיזכרו את אבא דרך הציורים שלו"

5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה...

לקריאת הכתבה
מוטק’ה גם בפייסבוק
למעלה
חזרה