תערוכת צילום חדשה עושה כבוד לספורט הישראלי

מיקי ברקוביץ' קופץ על הסל וקורע את החוט האחרון שלו, מראדונה כמעט עף באוויר עם הכדורגל, אייל ברקוביץ' ויוסי בניון מזיעים ומנצחים במשחקי כדורגל בלתי נשכחים: אלה רגעים בודדים שנקלטו בעדשת המצלמה של אחד מבכירי צלמי העיתונות בישראל, משה שי.

חלק מיצירותיו מוצגות כעת בתערוכת החוצות "זה לא רק ספורט" בחולון, שתציג לצד צילומיו גם יצירות קומיקס וקריקטורה של המאיירים ליאו אטלמן, דודו גבע, צחי פרבר, מישל קישקה ודודי שמאי.

שי, כיום בן 64, היה הצלם הראשי של מערכת הספורט של העיתון המיתולוגי "חדשות", והצליח להנציח במצלמתו שברירי שניות של הבקעת שערים, מהלכים ורגעים בלתי נשכחים בעולם הספורט הישראלי, רגעי ניצחונות היסטוריים ורגעים מרגשים מעולם הכדורגל, הכדורסל, כוכביו ופטרוניו. בראיון אישי איתו מתברר די מהר, באופן די מפתיע, שהוא עצמו ממש לא אוהד ספורט. להפך. "אף פעם לא הלכתי להנאתי למשחק כדורגל או כדורסל", הוא אומר. "אני יכול להבין את ההנאה ממשחק אבל עד היום אני לא מבין כמה זה חשוב לאנשים, עד כדי שהם ממש מתאבלים כשהקבוצה מפסידה, אני רואה בזה ריקנות".

רוני רוזנטל, צילום: משה שי, מתוך התערוכה

למרות זאת דווקא שי, שמעיד על עצמו כי הוא לא אוהד אף קבוצה ו"אף פעם לא היה איכפת לי מי ינצח", נחשב במשך שנים רבות לאחד מצלמי העיתונות המובילים בארץ בכלל, ובתחום הספורט בפרט. "זה עניין אותי רק אם הניצחון משנה לגבי הצילום", הוא מודה ביושר. "17 שנה הייתי צלם ספורט, בעיקר בשנות השמונים, עד שהחלטתי להפסיק לצלם ספורט והתמקדתי בצילום מגזיני", הוא מספר, ומגלה שמה שנראה אולי מבחוץ כעבודה של שעה וחצי, כאורך המשחק, היה למעשה עבודה של שעות רבות הכרוכה בנסיעות ברחבי הארץ. "בחום, בקור, בגשם, לרוץ מהר מצד לצד של המגרש עם מצלמות ששוקלות קילוגרמים רבים. גם לא ראיתי את הילדים במשך שנים, כי המשחקים היו תמיד בשבתות. אבל אהבתי את העבודה ועד היום פונים אלי החבר'ה שהיו ילדים אז. רוצים את התמונות שגדלו עליהן".

מיקי ברקוביץ' בתמונת קריעת הסל המפורסמת, צילום: משה שי, מתוך התערוכה

איך כמעט חטפתי מכות ממראדונה

"שחקן גדול עם אישיות בעייתית". מראדונה, צילום: משה שי, מתוך התערוכה

איך נולד הרעיון לתערוכה הנוכחית?

"בחולון מוצגת תערוכה אחרת על בית"ר ירושלים. רפי וזאנה שהגה את הרעיון פנה אלי להשתמש בכמה תמונות שצילמתי בשנים הגדולות של בית"ר, ואחרי זה הוא אמר לי שתעלה גם תערוכה בפארק ממול. כך נוצר שיתוף הפעולה".

מה אתה זוכר כרגעי שיא בצילום?

"היו לי הרבה שיאים, אבל אחד מהם אני זוכר במיוחד, כשנבחרת ארגנטינה עם מראדונה - שהיה אז הכדורגלן הטוב בעולם - הגיעה למשחק ידידות בהזמנת עיתון חדשות. מאחר שאני הייתי צלם הספורט הראשי הייתי מחויב להביא תמונה ראויה של מראדונה. כל המחצית הראשונה הוא לא ממש שיחק, שמר על הרגליים, פה ושם נתן מסירה. עד שברגע מסוים זינק כמו נינג'ה על הכדור, והספקתי ללחוץ קליק אחד. באותם ימים לא יכולת לדעת אם יש לך או אין לך את התמונה, אלא רק אחרי שפיתחו את סרט הצילום.

"במחצית שלחתי את הסרט למערכת עם שליח והייתי במתח נוראי אם יש לי או אין לי את התמונה. מה גם שבמערכת הייתה מכונת פיתוח שלפעמים הרסה את הסרטים והשיקופיות. כשנגמר המשחק עליתי על האופנוע ואיך שהגעתי, מנהל המעבדה אמר לי 'שיחקת אותה'. רק אז נרגעתי. התמונה התפרסמה בשער של חדשות ודי מהר התברר שהייתי הצלם היחיד מתוך מאתיים צלמים שהצליח לתפוס את הרגע, והתמונה התפרסמה בכל העולם, כולל בארגנטינה. אם כי מראדונה הוא פרח' אלים עם פה גדול, שכמעט הרביץ לי באותו ביקור".

איך זה קרה?

"הוא נסע בנפרד מהקבוצה לשדה התעופה ואני לא יודע איך קרה, אבל מצאתי את עצמי לבד איתו על האוטובוס. אני צלם מול סלב ברמה בינלאומית, אני מצלם ויהי מה. ואז הוא אמר לי בספרדית 'עוד תמונה אחת ואני קורע לך את הצורה'. אני אמנם במקרה מבין ספרדית אבל מתנועות הגוף והקול אפשר היה להבין גם בלי להבין את השפה שהוא מאיים עלי. הוא אמנם היה נמוך אבל כל רגל שלו הייתה בעובי שלי, ובכל זאת הוא נחשב לבועט הטוב בעולם. זאת הייתה הפעם היחידה שאמרו לי לא לצלם, ונצרתי את המצלמות. מראדונה באמת היה שחקן גדול שבאותה שנה לקח אליפות עולם, אבל עם אישיות בעייתית".

דורון ג'מצ'י (במרכז) צילום: משה שי, מתוך התערוכה

"אלי אוחנה היה שוויצר גדול"

הכדורגלן אבי רן ז'ל, צילום: משה שי, מתוך התערוכה

גם בארץ היו כמה שחקנים שההצלחה עלתה להם לראש. "אלי אוחנה היה שוויצר גדול, מתנשא, משחק אותה פרימדונה אבל הוא היה שחקן גדול", מספר שי. חלק מהשחקנים ליווה שי כמעט לאורך כל הקריירה. "הכרנו כשהם היו שחקנים בנוער ואז בקבוצות ובנבחרת ואז מאמנים. צילמתי אותם גם לכתבות מגזין, ובאופן טבעי הכרנו גם יותר אישית. זו גם הייתה תקופה שהשחקנים היו יותר נגישים".

את אייל ברקוביץ' צילם כבר בגיל 16, "וכבר אז היה לו פה גדול", מספר שי. "מאוד אהבתי לצלם אותו, הוא היה פוטוגני. כמוהו גם יוסי בניון. יש משהו בשפת הגוף שלהם, באופן שהם רצים ומכדררים שהופכים לפריים טוב". לצד הביקורת, שי אומר שהיה גם משהו אצילי בשחקנים כמו אלי אוחנה, אייל ברקוביץ', אלי דריקס וניר קלינגר, שידעו "לשחק אותה" מול הצלמים. "הם ידעו להרים ידיים בניצחון והתרגלו שאחרי שמבקיעים גול, רצים ליד הצלמים כי התמונות נשארות. משחק מצולם בטלוויזיה אבל אי אפשר לראות אותו מתי שרוצים, ואת צילומי הסטילס בעיתון אנשים זוכרים ותמיד רוצים לחזור אליהם".

וכמובן שהיו גם אחרים, מיקי ברקוביץ' למשל. "אותו צילמתי כשהוא קורע את החוט האחרון של הסל באליפות שלקחה מכבי ומשחק סיום הקריירה שלו. מיקי חולה על התמונה הזאת. גם אלי מלמיליאן היה שחקן גדול, אבל בלי פוזות, היה בא לעשות את העבודה וגמרנו".

רפעת (ג'ימי) טורק (במרכז), צילום: משה שי, מתוך התערוכה

"רואה את הנכדים הרבה, משלים את החסר מהילדים"

,"אף פעם לא הלכתי להנאתי למשחק כדורגל או כדורסל". משה שי, צילום: זיו קורן

שי היה צלם ספורט בתקופה מאתגרת מאוד, טרום מצלמות הדיגיטל ותוכנות העריכה. "העבודה הייתה תובענית, מאוד מתוחה, במיוחד בצילום ספורט שההבדל בין תמונה טובה לכל השאר הוא באלפית שנייה שאי אפשר לדעת מתי היא תגיע. הצילום מלווה כל הזמן במתח. הייתי מצלם ולא ידעתי אם יש לי או אין לי את התמונות בזמן אמת, רק אחרי שרצים למערכת ומפתחים סרטים. היום זה בלתי נתפס שזה עבד ככה. ויש גם את המיומנות להביא את הפריים הנכון ולא רק את המנצחים. כי יכולתי לצלם קבוצה מכניסה גול ואז נכנסו שלושה גולים בצד השני, או שאם נפצע שחקן כמו אוחנה אז זה הסיפור, ולא משנה מי ניצח. אם הקבוצה מפסידה והמאמן פוטר, הוא הסיפור".

לאחר שפרש מהספורט נשאר שי צלם עיתונות, דוקומנטרי וגיאוגרפי, בין השאר כצלם המערכת של "מסע אחר". כבר 35 שנה הוא מצלם במגזינים המובילים בארץ ובעולם, הציג תערוכות יחיד והשתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. במסעותיו הרבים בעולם הוא מתעד בסגנונו הייחודי נוף אנושי, היסטוריה וסיפורי חיים. בנוסף, הוא עורך ספרי צילום ומרצה בנושאים מגוונים במכללות ובמוסדות תרבות בכל רחבי הארץ.

שי הוא אבא לבן ובת וסבא לשלושה נכדים. "היום אני רואה את הנכדים הרבה, משלים את החסר מהילדים", הוא מודה. "בעבר מאוד הצטערתי שהילדים לא הלכו בדרכי כי חשבתי שזה יכול היה להיות נפלא, אבל איך הבן שלי אמר בגיל צעיר? אני לא רוצה להיות צלם כי אני רוצה לראות את הילדים שלי".

מה הוא עושה היום?

"הוא ד"ר לביולוגיה".

תערוכת "זה לא רק ספורט" תיפתח לקהל ב- 25.9.19 בחוצות גן המוזיאון (רחוב ויצמן 61 בחולון, סמוך למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס). הכניסה חופשית.

הסופרת והמשוררת דתיה בן דור בתערוכת צילומים

שמוליק עצמון: הילד הנצחי חוגג 90

למבוגרים בלבד - שחקנים בני 70 מככבים בהצגה חדשה