תפקידם של סבא וסבתא בחופש הגדול

(צילום: Shutterstock)

"רק תביאי, אני אטפל בו". זה היה משפט המפתח בכל פעם שהועלה לדיון באופן חד צדדי הנושא - הדור הבא, מתי? המערכת עבדה ביעילות מירבית כדי לקדם את הנושא והיא כללה שיחות דרבון נוסח: "את יודעת איזה סיבוכים יכולים להתפתח בהריונות מעל גיל 30?"; "אתן הצעירות חושבות שזה קל להיכנס להריון, מחכות מחכות ובסוף זה לא מצליח"; או נימוק משכנע אף יותר: "מה, עכשיו זה לא זמן טוב?! אף פעם זה לא זמן טוב!", "את יודעת מה? סעו לסוף שבוע, תחשבו על זה, אני אשלם". ואז מגיעים משפטי המפתח: "מה את חושבת? אבא שלך ואני לא נהיים צעירים יותר", "תביאי אותו, אני אעזור לך. את יודעת מה? עזבי, רק תביאי, אני אגדל אותו". 

כמו בכל מו"מ טוב צריך לדעת איפה לעצור ולהבין שהשגת את הדיל הכי טוב. לא היה לי ספק. יצאנו לסוף שבוע וחמישה חודשים אחרי הייתי מתחת לחופה עם בטן. בהתחלה הכל תקתק, שתי הסבתות התייצבו בכל הזדמנות, חוץ מלעבור לגור איתנו רשמית היה גיבוי מלא. בשלב מסוים, כשהתינוקת התנתקה מהציצי, הן דרשו, כל אחת מהן בנפרד, יום איכות בשבוע עם היורשת המבוקשת. כשראיתי שהעסק משגשג החלטתי להרחיב אותו ונכנסתי להריון שני. 

אבל אז קמו לי מתחרים. גיסה שילדה ואחות שנכנסה להריון. ההתלהבות מצד הדור מעלי שינתה כיוון. מצד אחד אנחנו מתרבים ומייצרים את האנשים שלנו וזה יופי, מצד שני העסק גדול עלינו, אנחנו עייפים, הבנו את הרעיון ומיצינו את הכוחות בנכדה הראשונה. עם הגעתו של יורש העצר השני הגיעו משפטים בסגנון: "יום רביעי? אנחנו לא יכולים יש לנו חוג קולנוע", "בחמישי קבענו עם הרוזנמנים לארוחת ערב", "תראי, כואב לי הגב, אבל אם את רוצה את יכולה להביא אותה לשעה, אני אבטל את המסאז'", ולבסוף - "קחי בייביסיטר, אני אשלם". 

ישבנו בעלי ואני ותהינו - איפה טעינו? חזרנו ובחנו מחדש את ההסכם. באותיות הקטנות לא היה כתוב מה קורה במקרה ש... סבא וסבתא מתעייפים או מתמרדים או סתם דורשים 300 ימי חופש, לא כולל שבתות וחגים. כעסנו משבת עד שישי (בכל זאת ארוחת ערב חינם), כעס שחלחל באופן בלתי נשלט לתוך השיחות עם הסבתות: "אני עייפה, לא ישנתי כל הלילה", "אני לא מצליחה לעשות כלום", "כואב לי הראש כבר יומיים", "אין לי זמן ללכת לרופא, כי אין מי שישמור על הילדים", "אנחנו ממוטטים, אין לנו כוח לצאת לבלות", הכל חוץ מ"אמרתם שתעזרו לנו לא?! היה לנו הסכם!". 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


איריס ישראלי, פסיכולוגית קלינית, גורסת שיש סגנונות שונים של עזרה. יש הורים שדפוסי העזרה שלהם ממשיכים באופן טבעי מההורות לסבתאות/סבאות. אלו הורים שתמיד היו מאוד מכווננים לילדים שלהם ונשארו כאלה. הורים המגישים הרבה עזרה לילדים תוך התייחסות והבנה לצורכיהם הרגשיים והפיזיים. לעומתם יש כאלה שלא היו הורים שהתאימו עצמם לצרכים של ילדיהם ונשארו כאלה גם במעבר של דור. אבל אז יש פחות אכזבה, משום שבדרך כלל לילדים שלא הורגלו להורים הקשובים לצורכיהם יש, באופן טבעי, פחות ציפיות מהוריהם. 

כשיש הורים עם נכונות לעזור, הגשת העזרה תלויה במקרים רבים בקרבת המגורים להורים. אבל לדברי ישראלי שתי הקבוצות המעניינות והמורכבות יותר הן של ההורים שבמעבר מדפוסי ההורות לדפוסי הסבתאות חל אצלם שינוי בדפוס נתינת העזרה לילדים. 

קבוצת הורים אחת היא של אלו שכהורים היו פחות פנויים פיזית או רגשית לילדיהם, ובחוויית הסבאות הם פנויים יותר ומחוברים יותר לעצמם, לרגשות ולצורכיהם של ילדיהם. בקבוצה זו יכולים להיכלל, למשל, גברים שכהורים לא היו כמעט בבית ולא ליוו את גידול ילדיהם מקרוב, ופתאום, עם הסבאות, מגלים את האושר והקסם שיש בקשר קרוב עם ילד. אלה יכולים להיות גם חברי קיבוצים שגידלו את ילדיהם בלינה משותפת ולא חוו חוויות, כמו לקלח ילדים, להאכילם, להשכיבם לישון, ובסבאות חווים בהנאה רבה חוויות אינטימיות אלו לראשונה. 

"הורים אלו מפצים את עצמם ואת ילדיהם, לעתים במודע ולעתים שלא במודע", אומרת ישראלי. "בתוך קבוצה זו נכללים גם סבים וסבתות שחוו את ההורות כחוויה לא פשוטה בה צריך לחנך, לשים גבולות לילד, לנהל מאבקי כוח מתישים. סבים אלה מגלים שבמעמדם החדש יש משהו יותר נקי, יותר נינוח, פחות קונפליקטואלי. הם חוגגים את מערכת היחסים הנפלאה הזו בין סבים לנכדים שאין בה כמעט דרישות ויש בה בעיקר הרבה כיף והנאה הדדית. כך או 

אחרת מדובר בסופו של דבר בחוויה מעצימה שכל הצדדים יוצאים נשכרים ממנה. 

"להורה זו יכולה להיות חוויה המעוררת תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד הבת/בן יכולים לומר 'הנה אמא עוזרת לי'. אך העזרה המאוחרת יכולה גם להעלות את תחושות החסך מהילדות ולעורר קנאה או תסכול: 'אם היא הייתה איתי כמו שהיא עם הבת שלי - החיים שלי יכולים היו להיראות אחרת'". אבל על פי רוב, מדגישה ישראלי, מדובר בחוויה מתקנת. 

הסיפור מסתבך, לדברי ישראלי, כשאנחנו מגיעים לקטגוריית ההורים, ובעיקר האמהות שהיו במשך כל השנים כל כולן מושקעות בילדים ובמשפחה. כשהילדים גדלים הן מתעייפות ולעתים מתמרדות נוכח התפקיד של מי שנותנות ומקדישות מזמנן ומרצן לאחרים. פתאום התפנה להן זמן והן מבינות שאחרי כל שנות הנתינה האלו קיימת האפשרות שהיא תקדיש זמן לעצמה, אם בקריירה מחודשת או חיי חברה, חוגים, טיולים, או סתם מנוחה ורגיעה אחרי שנות העמל. 

ואז כשמגיעים הנכדים והצרכים של הילדים שוב מתרבים זה יכול להעיק עליהן, והן מרגישות שלזה כבר אין להן חשק וכוח. הילדים מצדם לא מבינים מה פתאום קרה לאמא, איך זה שהיא תמיד הייתה שם בשבילי ועכשיו כשאני צריכה עזרה היא לא יכולה. מה היא לא מבינה כמה זה קשה לטפל בילדים קטנים?! אני כאן נאבקת ולה חבל להפסיד טיול?!. 

זה לא שאנחנו ההורים הצעירים כאלה אנוכיים, אלא שקשה לנו להסתגל להרעת התנאים. כל החיים היינו מורגלים לקבל שירות אדיב וזמין ופתאום יום אחד הדפוסים משתנים. לחלק מאיתנו תהיה יכולת לראות ולקבל את העובדה שאמא/אבא סוף סוף חיים חיים משלהם והם פורחים. חלק מאיתנו יקטר, אולי ייעלב, יכעס, אך לבסוף ישכיל לראות שאמא חיה את חייה והיא פורחת. או שלא. בכל מקרה לאן שלא תיקחו את זה, אל תחשבו שהבחירה בחופש היא בחירה פשוטה לאמהות שהקדישו עצמן למשפחה כל חייהן. היא עלולה להיות מלווה ברגשות אשם. 


מיכל טורנר, מטפלת זוגית ומשפחתית ויועצת חינוכית בעלת קליניקה בצור-יגאל, יכולה להבין את השאיפה, הציפייה והצורך של ההורים החדשים בעזרה. "אולם", היא מדגישה, "יש לערוך תיאום ציפיות בין הסבים לבין הילדים/ההורים על מנת שיהיה ברור על מה אפשר לבנות, מהם הגבולות ומהי המסגרת והתכנים שייכללו בעזרה הזו. חשוב לזכור שהמסגרת המשפחתית שינתה את פניה, ולפיכך צריך להביא בחשבון שסבים וסבתות של פעם הם לא אותם הסבים והסבתות של היום. אם בעבר היה מקובל שלסבים ישנה מעורבות גדולה בחיי הילדים והנכדים, הרי כיום מציאות זו ברוב המקרים שונה. אין זה אומר שהסבים של היום אוהבים את נכדיהם פחות ודואגים להם פחות, אבל זה כן אומר שהם אוהבים אחרת, באופן שונה ובמינונים אחרים. תפקיד הסבא והסבתא פוגש את ההורים/סבים בשלב של מעגל החיים בו הם יכולים לפרוח אחרי שהגוזלים עפו מהקן. הם עדיין צעירים, פעילים ומלאי תוכניות". 

לכן מציעה טורנר לא להתפלא אם התוכניות שלנו לגבי סבא-סבתא במשרה מלאה לא ממש מתממשות. אין זה אומר שלא נזכה לשמרטפות, אבל בהחלט לא כל שישבת. ולא כל חופשה לאורך כל החופשה. ללא מעט סבים וסבתות, עם כל אהבתם לילדיהם ולנכדיהם, אין שום סיבה וחשק להתחיל בהורות שנייה. וככל שההורים הצעירים יקדימו להבין ולשוחח על כך עם הוריהם, כן ייחסכו מהם עוגמת נפש וכעסים. 

"חשוב", מדישה טורנר, "להביט במצב בעיניים בוגרות ולבדוק באמת ובתמים אם הציפיות תואמות את המציאות. מהם הכוחות הפיזיים והרגשיים שעומדים לרשות הסבים, עד כמה הם פנויים, עד כמה קל או קשה להם ולא פחות חשוב, עד כמה הנכדים נהנים להיות איתם". 

אם התברכתם בהורים הזמינים לכם על בסיס חופשי-חודשי, כדאי לדעת שגם לזה יש מחיר. מחיר אותו משלמים גם הילדים וגם הנכדים. למשל, סבים וסבתות ששוהים עם נכדיהם זמן רב על בסיס קבוע עלולים "לגלוש" לתפקיד הורי, שעשוי להיות בעל השקפה חינוכית שונה מזו שלכם. אומנם חזקה על הנכדים שהם יודעים מה אפשר לעשות עם סבא ומה אי אפשר לעשות עם אבא, אבל לא פעם הדבר גורר כעסים וקונפליקטים שיכולים להיחסך אם דואגים לשמור על מינונים נכונים, מעורבות ושיחות פתוחות, שמטרתן לקבוע את הגבולות האופטימליים ולהתוות את ה'אני מאמין' החינוכי שלכם. 

"יש פיתוי בזמינות כזו של סבא וסבתא", מסכמת טורנר, "במיוחד כשמדובר בנכד בכור. בהתלהבותם, אהבתם ורצונם הטוב עלולים סבים חדשים לערער את ביטחונם העצמי של הורים צעירים, במידה ומדובר במעורבות יתר. מה שעלול להוביל בשלב מאוחר יותר לערעור סמכותם בפני הילדים. לפיכך על הורים צעירים לפתח ראייה לטווח הרחוק ולשקול מעורבות 'מדודה' של הסבים. רק כך יוכלו לפתח את ההורות הרצויה להם ואת האוטונומיה המשפחתית אליה הם שואפים". 
(להיות הורים - סיגל קפלן)


להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:
פורום פסיכולוגיה ומשפחה