שירו של נדב

שלום עולם

הנה אני הולך להיפרד ממך, עולם. 

במדרונך התלול העפלתי...
נכון, לפסגתך עולם, מעולם, לא
הגעתי.
לפחות השתדלתי. גם עת כשלו רגלי
לא נואשתי, במעלות נפתוליך
הנעלמים, המשכתי...

במקום בו אני עומד, 
עופות מרום גבוהים ממני. 

מביט למטה, נחיל אפור נע,
בני אדם כמוני המה... 

מטפסים ומועדים, לא
מוותרים, עולים בעקבותיי...

מטפסים מעלה, מעלה... 
עולים ועולים, ועולים, לאן? 

היי נדב כתבת שיר חזק מאד. אמנם שיר עצוב וקודר. שיר בעל תמונתיות חזקה. התמונות של הטיפוס לפסגת ההר, המבט מלמעלה על האנשים המטפסים בהר, כל-כך מוחשיות שאני ממש רואה אותן. ואני זוכר שכל אלו מטאפורות ודימויים וזה מוסיף לשירך "נקודות". שיר שיש בו אמת עמוקה, אם כי עצובה מדי, לאדם כמוני המשתדל לשמור על תמונת חיים אופטימית שבה לחיים יש משמעות חיובית יותר מהחוויה שאתה העברת לי. בחיינו יש הישגים כמו הקמת משפחה, נישואים, גידול ילדים, איתנות כלכלית, יצירות אמנות ועוד. אצלך אין להם ביטוי להם, התמונה של חשבון חיי הדובר קודרת:

"לפחות השתדלתי. גם עת כשלו רגלי
לא נואשתי, במעלות נפתוליך
הנעלמים, המשכתי...".

נדב עשית משהו (הרבה דברים עשית) בחייך, האם כל זה לא נחשב?

נדב, גם אם יש לי ויכוח על תחום המסר, אין זה גורע מרמתו הגבוהה של שירך.
יישר כוח
איתן