אבא עד השמיים
לבוש בפשטות, מכנסים וחולצה שנראים כמו הונחו על גופו כלאחר יד, צועד בצעדים מדודים, מכונס אל עצמו. שעת צהרים חמה, התנועה ברחוב דלילה. בעיר הגדולה נעים יותר בחדרים, בקרירות הנודפת מתוך המזגנים.
הוא במסלולו הקבוע, הגיע לגן משחקים קטן המוצנע בין עצי פיקוס גבוהי קומה, התיישב על ספסל בצילו של אחד העצים. לרגע נמתח, זוקף גוו, נדחק אל המשענת תוך אנחת רווחה. הניח רגל על רגל, בוהה נכחו, שוקע אל תוך מחשבותיו.
קולן של מכוניות חולפות נשמע מדי פעם מן הרחוב הסמוך. במסעדה שמעבר לרחוב נראו מבעד לחלון הזכוכית הגדול מספר סועדים היושבים אל השולחן.
קול חריקת משטח אבני החצץ גרם לו להסב מבטו. אל תוך הגן נכנסה אישה צעירה, דוחפת לפניה עגלת תינוק. עמדה לרגע, התבוננה סביב, עד שנעצר מבטה בכיוונו. ניגשה והתיישבה לצידו, לא סמוך מדי.
"זה היחיד המוצל," הסבירה.
הוא נרעד לרגע, זיק ניצת בעיניו ומיד דעך. חייך אליה ושתק.
הוציאה בקבוק שתייה מתוך התיק התלוי על ידית העגלה, והושיטה לתינוק שבתוכה.
הוא מהר לאחוז בו בשתי כפותיו, הכניס פטמתו אל פיו וינק בשקיקה.
"חם היום," אמרה בקול עייף. הוציאה מהתיק בקבוק מים. "אתה רוצה לשתות? יש לי כוס פלסטיק."
הפנה מבטו אליה, חייך ונענע ראשו לשלילה.
"טוב. אוקי. אני שותָה אם כך."
"פעם מזמן הייתה לי חברה." אמר פתאום אל תוך השקט.
גוון קולו העמוק הפתיע אותה. לא כך דימתה שיישמע. הרימה מבטה אליו, סקרנית לשמוע עוד.
"הייתה והלכה. מאז אני מחכה. כאן, על הספסל. תינוק זה אושר גדול. רציתי גם אני ילד משלי. אמרו לי: אתה ילד בעצמך. הייתה לי חברה ונעלמה וילד אין לי ואני מחכה לה כאן בגן. אולי תופיע, כמו שהופיעה אז, מזמן. עם שער כמו שלך, פנים עגולים כמו שלך."
כך אמר, משפט אחר משפט, לאט, בכבדות, כמניח לבנה אחר לבנה. וכמו שהחל באחת, כך גם פסק.
מבטה נעוץ בו, פיה פעור מעט. התינוק בעגלה נרדם בינתיים, הבקבוק נשמט מידו, שרוע לצד פניו.
השקט שב והשתרר. היא המשיכה ללגום מהבקבוק. מדי פעם ניגבה פניה במגבת צבעונית קטנה.
ואז, כשם שחדל, כך שב פתאום לספר: "יום אחד כשטיילתי ברחוב הבחנתי בה. שער כהה, גלי, נוגע בכתפיה בשובבות. כמו זה שלך. היא עמדה מול חלון ראווה שהיו בו בגדי תינוקות. ניגשתי ונעמדתי לצידה. הפנתה אלי מבט, חייכה, פניה בהירות כשנהב, בעיניה זיק ירקרק, קומץ נמשים סביב אפה. הושיטה לי יד ואמרה: בוא.
כפות ידינו התאחדו. הלכנו כך יד ביד לאורך הרחוב, עד שהגענו לגן הזה, הקטן, המוצל. התיישבנו כאן, על הספסל. הייתה שעת צהריים, כמו עכשיו.
אני אוהבת ילדים. אני רוצה שיהיה לי אחד משלי, אמרה.
גם אני. גם אני אוהב ילדים, ורוצה שיהיה לי ילד משלי, שאצחק איתו וארים אותו על הכתפיים, והוא יגיד לי – אבא, אתה גבוה ויכול להגיע עד השמיים."
מרותקת הקשיבה לו. הופתעה מהשפה העשירה, הרהוטה, מסגנון הדיבור הבהיר. הופעה חיצונית יכולה כל-כך להטעות.
קולו של התינוק שנשמע פתאום, ניתק את חוט מחשבתה. האיש לצידה עצר את שטף דיבורו, סימן בידו אל העגלה. הכניסה פטמת הבקבוק לפי תינוקה, מסייעת לו לאחוז בעצמו, ושבה להתבונן באיש היושב לצידה, סקרנית לשמוע את המשך הסיפור.
"ישבנו בשקט. אור היום הלך ודעך, בשמיים התכולים הופיעו משיכות צבע ורדרדות. אפילה הלכה ועטפה. אני צריכה עכשיו ללכת, היא אמרה. קמה, חיבקה אותי, והלכה בצעדים מהירים אל השער. וזהו. מאז לא חזרה."
הביט פתאום בשעון שעל ידו. פניו כוסו דאגה.
"אוי, אני צריך לחזור, הם תכף סוגרים את השער. הם לא אוהבים שאני מאחר, כי אז צריך לקרוא לשומר שיבוא ויפתח. הם גם חוששים שמא אלך לאיבוד, כמו שקרה פעם. אני הולך, אבל אהיה כאן מחר, באותה שעה. אולי היא תחזור."
ואז, כמו קיבל פקודה, קם באחת על רגליו ומבלי להביט לאחור צעד בקצב אל שער הכניסה, פנה אל הרחוב, התרחק אל בין הבתים ונעלם.
הוא במסלולו הקבוע, הגיע לגן משחקים קטן המוצנע בין עצי פיקוס גבוהי קומה, התיישב על ספסל בצילו של אחד העצים. לרגע נמתח, זוקף גוו, נדחק אל המשענת תוך אנחת רווחה. הניח רגל על רגל, בוהה נכחו, שוקע אל תוך מחשבותיו.
קולן של מכוניות חולפות נשמע מדי פעם מן הרחוב הסמוך. במסעדה שמעבר לרחוב נראו מבעד לחלון הזכוכית הגדול מספר סועדים היושבים אל השולחן.
קול חריקת משטח אבני החצץ גרם לו להסב מבטו. אל תוך הגן נכנסה אישה צעירה, דוחפת לפניה עגלת תינוק. עמדה לרגע, התבוננה סביב, עד שנעצר מבטה בכיוונו. ניגשה והתיישבה לצידו, לא סמוך מדי.
"זה היחיד המוצל," הסבירה.
הוא נרעד לרגע, זיק ניצת בעיניו ומיד דעך. חייך אליה ושתק.
הוציאה בקבוק שתייה מתוך התיק התלוי על ידית העגלה, והושיטה לתינוק שבתוכה.
הוא מהר לאחוז בו בשתי כפותיו, הכניס פטמתו אל פיו וינק בשקיקה.
"חם היום," אמרה בקול עייף. הוציאה מהתיק בקבוק מים. "אתה רוצה לשתות? יש לי כוס פלסטיק."
הפנה מבטו אליה, חייך ונענע ראשו לשלילה.
"טוב. אוקי. אני שותָה אם כך."
"פעם מזמן הייתה לי חברה." אמר פתאום אל תוך השקט.
גוון קולו העמוק הפתיע אותה. לא כך דימתה שיישמע. הרימה מבטה אליו, סקרנית לשמוע עוד.
"הייתה והלכה. מאז אני מחכה. כאן, על הספסל. תינוק זה אושר גדול. רציתי גם אני ילד משלי. אמרו לי: אתה ילד בעצמך. הייתה לי חברה ונעלמה וילד אין לי ואני מחכה לה כאן בגן. אולי תופיע, כמו שהופיעה אז, מזמן. עם שער כמו שלך, פנים עגולים כמו שלך."
כך אמר, משפט אחר משפט, לאט, בכבדות, כמניח לבנה אחר לבנה. וכמו שהחל באחת, כך גם פסק.
מבטה נעוץ בו, פיה פעור מעט. התינוק בעגלה נרדם בינתיים, הבקבוק נשמט מידו, שרוע לצד פניו.
השקט שב והשתרר. היא המשיכה ללגום מהבקבוק. מדי פעם ניגבה פניה במגבת צבעונית קטנה.
ואז, כשם שחדל, כך שב פתאום לספר: "יום אחד כשטיילתי ברחוב הבחנתי בה. שער כהה, גלי, נוגע בכתפיה בשובבות. כמו זה שלך. היא עמדה מול חלון ראווה שהיו בו בגדי תינוקות. ניגשתי ונעמדתי לצידה. הפנתה אלי מבט, חייכה, פניה בהירות כשנהב, בעיניה זיק ירקרק, קומץ נמשים סביב אפה. הושיטה לי יד ואמרה: בוא.
כפות ידינו התאחדו. הלכנו כך יד ביד לאורך הרחוב, עד שהגענו לגן הזה, הקטן, המוצל. התיישבנו כאן, על הספסל. הייתה שעת צהריים, כמו עכשיו.
אני אוהבת ילדים. אני רוצה שיהיה לי אחד משלי, אמרה.
גם אני. גם אני אוהב ילדים, ורוצה שיהיה לי ילד משלי, שאצחק איתו וארים אותו על הכתפיים, והוא יגיד לי – אבא, אתה גבוה ויכול להגיע עד השמיים."
מרותקת הקשיבה לו. הופתעה מהשפה העשירה, הרהוטה, מסגנון הדיבור הבהיר. הופעה חיצונית יכולה כל-כך להטעות.
קולו של התינוק שנשמע פתאום, ניתק את חוט מחשבתה. האיש לצידה עצר את שטף דיבורו, סימן בידו אל העגלה. הכניסה פטמת הבקבוק לפי תינוקה, מסייעת לו לאחוז בעצמו, ושבה להתבונן באיש היושב לצידה, סקרנית לשמוע את המשך הסיפור.
"ישבנו בשקט. אור היום הלך ודעך, בשמיים התכולים הופיעו משיכות צבע ורדרדות. אפילה הלכה ועטפה. אני צריכה עכשיו ללכת, היא אמרה. קמה, חיבקה אותי, והלכה בצעדים מהירים אל השער. וזהו. מאז לא חזרה."
הביט פתאום בשעון שעל ידו. פניו כוסו דאגה.
"אוי, אני צריך לחזור, הם תכף סוגרים את השער. הם לא אוהבים שאני מאחר, כי אז צריך לקרוא לשומר שיבוא ויפתח. הם גם חוששים שמא אלך לאיבוד, כמו שקרה פעם. אני הולך, אבל אהיה כאן מחר, באותה שעה. אולי היא תחזור."
ואז, כמו קיבל פקודה, קם באחת על רגליו ומבלי להביט לאחור צעד בקצב אל שער הכניסה, פנה אל הרחוב, התרחק אל בין הבתים ונעלם.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מקווה שבזכות כל אלה, ניתןן מרחב למחשבה, היוצאת מתוך המסופר, כל קורא על פי מחשבתו ותחושתו.
מירה10 , ערב טוב.
אפיזודה נפלאה מחיי אדם ערירי ובודד,
נכתבה בטוב טעם, בשפה ברורה ועשירה.
נהניתי.
יש לך שפה עשירה ויפה.
זה שמסתבר שמדובר בחולה נפש (זה די מובן מהסיפור), מקלקל קצת. בניגוד למה שכתבת ליוסי, (וגם לי על סיפור אחר) זה לא יוצר "סוף פתוח", אלא סוגר את הסיפור כהזייה של חולה רוח, שאין לה ולא יכול להיות לה המשך.
יחד עם זאת - סיפור יפיפה!
איתן
סיפור מרתק.קראתי את התגובות.לא קיבלתי את הרושם שהאיש חולה נפש.הוא אולי בבית אבות.הארוע אולי קרה והוא עדיין מקווה שיתגשם.אולי ארע לפני זמן רב מאד.
האיש קוהרנטי יודע לעמוד בהוראות (מציית לשעון ולסדר היום של המוסד בו הוא נימצא).דבריו נאמרים בצורה הגיונית.
הסיפור מעיד שהתיקווה מעניקה משמעות לחיים ולא חשוב אם היא מציאותית או לא.היא מסדרת את סדר יומו,כי הוא אומר שגם למחרת יגיע,ואולי הוא ניתקל מדי יום באנשים שאיתם הוא יכול לתקשר.
אֵם עם תינוק מזכירה לו את אותה האשה,אם בכלל היתה או שהיא פרי דמיונו.אבל כל זה מעניק עניין לחייו וכבר אינו בודד.
המוטיב של אדם על ספסל בגן הוא מוטיב מנחה בספרות ובעולם הסרטים.הוא גורם מזַמֵן לדרמות אנושיות מגוונות.
תודה רבה רבה לך.
נעצבתי מאוד כשהסיפור הסתיים וגם מסקרן אם חזרה למחרת
ואולי הכל פרי דימיונו הפורה? מבקש את המשך הסיפור במנות
יומיות עד שיהפך לספר...ולא התקשה להרדם על יצועי בלילות...
בכל מקרה הקטע מרתק מירה.
קל לי עם סיפורים קצרים, גם עם שירים.
קשה לי כשזה אמור להתארך. אבל, אולי זו ההזדמנות שלי, להענות לאתגר הזה שהצבת
מבטיחה לעצמי לנסות.